לקריאת הפרק הראשון בסדרה

רחוב קטן וכמעט בלתי מוכר מחבר את שדרות סיני לרחוב דישראלי ושמו רחוב גבעון. רחוב זה הוא מהוותיקים בשכונת 'אחוזה'. במפה של שנת 1938, המבוססת על סקר שנעשה בשנת 1936, נראים בו לפחות ששה בתים, בהם בתים מס' 2, 10, 12, 14. ומולם שני בתים נוספים. דיירת מרחוב גבעון 2 סיפרה שהיו ברחובה מספר רב של צריפים בשנת 1940. מי היו התושבים של רחוב זה ומה ניתן היה לראות כאן בשנת 1936?

 רחוב גבעון 2

בית זה עומד בפינת הרחובות סיני-גבעון-איילון. אל הבית התוודעתי עוד בשנת 2005, כשהתחלתי בשיטוטי ב'אחוזה' ובחיפושי אחר ותיקי השכונה. חשבתי אז, שמועדון הגמלאים השכונתי בשדרות סיני הוא מקום טוב להתחיל בו. הופניתי אל ורדה בר, אישה כבת תשעים, שגרה ברחוב גבעון 2. ורדה סיפרה לי, שהיא גרה בבית כמעט ששים שנה. היא עלתה מגרמניה בשנת 1936 וגרה בשני קיבוצים. אחרי החתונה, בהיותה בת עשרים ושמונה בערך, עברה לגור בחיפה. בחוץ לארץ, סיפרה, הייתה מטפלת בילדים. בעלה, אדון בר, היה סוכן של 'שטראוס'. ורדה סיפרה לי שבזמן המלחמה היא עשתה שמירות על גג בית ההבראה בודנהיימר, הוא 'סנטוריום כרמל' (ראו פרק א'). שכנתה נצה לבית רפפורט סיפרה לי, שלורדה שפה רהוטה, וכי הייתה 'או-פר' אצל בן יהודה. מתי היה זה? לא אדע.
בעל הבית היה אז דוד רפפורט. ורדה זכרה, שהוא עצמו היה המהנדס של הבית והוסיף לבית קומה שנייה אחרי מלחמת השחרור. בכך נוספו לבית שתי דירות. דוד חילק אחת מהדירות לשתיים: חדר אחד לפיטלסון (או פיטלזון) והשני למשפחת בר. ורדה סיפרה לי, שתחילה גרו היא ובעלה בקומה שלישית. בקומה השנייה התגוררו דיירים רבים, כמו, למשל, משפחת רודושבסקי. הדיירים התחלפו בזה אחר זה. הדיירת האחרונה הייתה הבת של רפפורט, בעל הבית. מדירתה יכלה ורדה לראות את בית הכנסת.

בשנת 1936 הייתה כאן, כנראה, רק חורשה. כי לפי תיק העירייה, הבית תוכנן בשנת 1937 על ידי המהנדס דוד רפפורט, ואוכלס רק בינואר 1939. הבית היה אחד הראשונים בשכונה, בה היו אז בעיקר צריפים. דוד סיים לא מכבר את לימודי ההנדסה באוניברסיטת 'כאהן' בצרפת. הוא הקפיד לבצע חידושים מודרניים בבנייה, כמו התקנת הסקה מרכזית בכל הבית. חדר המדרגות היה גדול ונרחב והגיע עד לגג. המרפסות היו נרחבות. לכולן, חוץ מאשר למרפסות המטבחים, היו דלתות כפולות, חלקן תלויות ונגררות לתוך כיסים בקיר, כך שבקיץ החדרים והמרפסות היוו יחידה אחת מאווררת. לכל הפתחים החיצוניים היו רשתות.

דוד רפפורט נולד בשנת 1903 בז'יטומיר שבאוקראינה ועלה ארצה יחד עם אחיו בשנת 1920. שניהם היו חלוצים, עברו ממושבה למושבה, ייבשו ביצות וסללו כבישים. דוד נישא לרחל פיטלסון, ילידת זיכרון יעקב. בתם נצה נולדה בשנת 1935 והבת דליה נולדה בשנת 1944. הוריה של רחל, אהרון פיטלסון ושושנה לבית גדריטש, עלו ארצה מאודסה בשנת 1905, היו ביבנאל, ועברו לזכרון יעקב. סבא אהרון פיטלסון היה מודד של חברת 'יק"א' מטעם הברון רוטשילד, וסבתא שושנה הייתה מיילדת והייתה נוסעת ממושבה למושבה כדי ליילד תינוקות, כך סיפרה הנכדה נצה. כאשר דוד רפפורט הכיר את רחל פיטלסון, היא גרה עם הוריה ברחוב חרמון בחיפה, בית אותו בנתה המשפחה. דוד ורחל הוסיפו קומה לבית וגרו בו, וכשדוד ורחל עברו לגור ברחוב גבעון, גם הוריה של רחל עברו לגור כאן. אהרון היה פעיל ב'וועד אחוזה'. יוסי בן ארצי מציין בספרו 'להפוך מדבר לכרמל', שבבית זה שכנה 'האגודה לפיתוח שכונת אחוזת שמואל', אשר נוסדה באוקטובר 1943. פעיליה היו אהרון פיטלסון, נחום שופמן [שיפמן], יצחק ארטן ואחרים, אשר שמו להם למטרה לפתח את השכונה ולדאוג לשירותיה, עם התפרקות האגודה הקודמת 'אחוזה'. האגודה טיפלה בעניין סניף הדואר, בתוספת מאור ברחובות, בבית הספר, בגן הילדים ועוד. דוד היה מהנדס וקבלן, והיה לו משרד טכני בדרך העצמאות 45, ואילו רחל הייתה מורה לאנגלית בבית הספר 'זכרון יוסף'.

אהרון פיטלסון נפטר בשנת 1947 ושושנה אשתו נפטרה בשנת 1950.
דוד רפפורט נפטר בשנת 1970, ורחל נפטרה בשנת 1988.

ברשימת הדיירים של העירייה מיוני 1946 נרשמה רחל רפפורט כבעלת הבית. הדיירים הרשומים בבית הם: פניה טורובסקי, חברת החשמל (3 חדרים), ברוך שפירא (3 חדרים), יונה יוליוס מודל, דוד ורחל רפפורט (4 חדרים), אהרון פיטלסון (1 חדר). כל הדיירים בבית הפכו למשפחה אחת. הם עברו יחד את כל המלחמות, הדלתות לא היו נעולות והיחסים היו קרובים מאד.


רחל, דליה, נצה ודוד רפפורט על מרפסת ביתם , 1947~


רחוב גבעון 2 – הבית בשנת 1940



הבית ברחוב גבעון 2, 2005

הבית היה בן שתי קומות. בכל הקומה העליונה גרו משפחות רפפורט ופיטלסון. שתי דירות קומת הקרקע הושכרו למשפחות קפלן ומנור. בשנת 1940 הופצצה חיפה מן האוויר. מנור, שבא ממצריים, נמלט למצריים, וקפלן, שעלה מדרום אפריקה, חזר לדרום אפריקה. לדירות שלהם נכנסו משפחת לנדמן (מזכיר סולל בונה) ומשפחת שפירא (פקיד בכיר בחרת החשמל). שתי המשפחות היו בעלות בתים בהדר הכרמל, אך שכונת 'אחוזה' הרחוקה נראתה להם בטוחה יותר. ואז חולקה הדירה העליונה לשתי דירות, ואחת הושכרה למשפחת מודל.
רבים מתושבי 'אחוזה' הוותיקים זכרו את המורה אביבה טורובסקי, שלימדה וערכה ספרים בשפה הערבית. אביבה טורובסקי-לנדמן נולדה בשנת 1914 בחיפה. הוריה, פניה וצבי (שקרא לעצמו דוד) עלו ארצה בשנת 1910 והיו שניהם רופאי שיניים, סיפרה לי נכדתם רות. אך ברשימת הדיירים, בה רשומה הדירה על שמה של פניה טורובסקי, רשום שפניה היא עובדת חברת החשמל. (כנראה שהכוונה לשפירא). הם גרו ברחוב המלכים (כיום דרך העצמאות) מול בית דגון, בבניין שקיים עד היום בפאתי המושבה הגרמנית. אביבה הכירה אז את רחל פיטלסון, שגרה בשכנות, והן הפכו לחברות. (שתיהן למדו ב'בית הספר הריאלי'). חברות זו המשיכה גם בבית ברחוב גבעון 2. אביבה סיימה מחזור י"ב בבית הספר הריאלי (מחזור 1930/31) ולמדה באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות עברית. מאחר שהיה עליה ללמוד ערבית כשפה שנייה, היא עברה ללימודי תואר בערבית. את התואר השני בערבית החליטה ללמוד באוניברסיטה האמריקנית בביירות. עמוס לנדמן למד מתמטיקה והיה מורה באוניברסיטה של ביירות. הוא היה אחראי על הסטודנטים היהודיים הרבים באוניברסיטה. כך הכיר את אביבה. הם עלו ארצה ונישאו בשנת 1937. תחילה גרו ברחוב נורדאו 35, ובשנת 1942/43 עלו ל'אחוזה'. משפחת לנדמן התגוררה בקומת הקרקע, ליד משפחת שפירא.
משה יגר, איש משרד החוץ לשעבר, סיפר לי, שאביבה מילאה שליחויות מודיעיניות שונות מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. אביבה הייתה, לדבריו, אחת מהמורות החשובות ביותר לערבית בארץ, ותלמידיה דיברו עליה בהערכה ובהערצה. כמורה היא הייתה תקיפה מאד, בעלת לשון חדה ועוקצנית. עמוס היה מזכיר 'סולל בונה'. אחרי שהבריטים עזבו את הארץ הוא מונה למנהל הנמל, תפקיד אותו מילא בין השנים 1968-1948.
פניה או פייגה טורובסקי נפטרה בשנת 1948. עמוס לנדמן נפטר בשנת 1986. אביבה לנדמן נפטרה בשנת 1994



המורה אביבה לנדמן טורובסקי ועמוס לנדמן, 1972

על ברוך שפירא סיפרו לי, שהיה עובד בחברת החשמל ולאשתו קראו חנה. היה להם בן יחיד. פרטים נוספים - לא ידעו לספר.
לאחרונה נפתח גן ילדים בבית ברחוב גבעון 2, ובדים לבנים מסתירים אותו מעיני העוברים ושבים.

 הרפת של אוורבך ברחוב גבעון 5

דייר ידוע אחר, שהתגורר ברחוב גבעון, היה אוורבך הרפתן. ברשימת הצריפים מיום 23.10.1941 מוזכר הצריף של אליעזר אוורבך.
זכרו שהיה לו צריף, שעמד מול בית שוישה, ושכנה ידעה לספר שהיו לו שני צריפים. ייתכן ש'אחוזתו' השתרעה על מספר מגרשים, שאחד נמכר ליקותיאל בהרב והשני לעורך הדין ליפשיץ. רשימות העירייה מציינות שאוורבך גר בשנת 1946 ברחוב גבעון 5 בשני חדרים.
יצחק איכבוים, שגר בתחילת רחוב קרית ספר עד היום, זוכר שהיה הולך ערב-ערב לרפת של אוורבך לקנות חלב טרי לאחר החליבה. ד"ר יעקב רודוי זכר שהרפת של אוורבך עמדה לא רחוק מפינת הרחובות גבעון, אילון וסיני, ושעד לפינת הרחוב לא היו בתים נוספים. שלמה לבנברג סיפר שאוורבך מכר קרח, לאחר סגירת הרפת. ואילו יעקב ורזגר סיפר, שלאליעזר אוורבך היו גם תרנגולות והוא חילק ביצים ברכבו על גבי חמור. לסיפור זה לא נמצאו סימוכין נוספים.
מה שמוסכם על הכל הוא, שאוורבך היה בעל אחת משלוש הרפתות, שהיו ב'אחוזה' בשנות הארבעים.

 הבית ברחוב גבעון 8.

ברחוב גבעון 8 עומד בשנת 1936 אחד הצריפים הרבים שהיו באותה עת ב'אחוזה'. התגוררה בו משפחת צנגר עם ארבעת בניה.
אהרון וטובה צנגר הגיעו בשנת 1935 ארצה. בלגיה הייתה תחנתם האחרונה בדרך שעשו ארצה מגליציה שבפולין. יחד עמם היו ארבעת בניהם: חיים בן הארבע, נחום בן השש, יהושע בן העשר ומאיר בן השתים-עשרה. כיצד הגיעו ל'אחוזה'?
הבן נחום סיפר לי, שכאשר ירדו מהאוניה, הגיעה אי משם משאית ונהגה שאל לאן פניהם מועדות. משפחת צנגר לא ידעה לאן לפנות. הם שאלו היכן יש פנסיון ונהג המשאית לקח את מיטלטליהם המועטים והביא אותם לפנסיון ב'אחוזה' הרחוקה. הנהג נעלם ועקבותיו לא נודעו עוד, אך משפחת צנגר הפכה לתושבת 'אחוזה'. שלושת הבנים הצעירים נשלחו לבית הספר 'זכרון יוסף'. אהרון צנגר עצמו מצא בבית ספר זה עבודה כשרת. טובה הייתה עקרת בית. אחרי ששכרו דירה לזמן קצר ברחוב קרית ספר, עברו להתגורר בצריף, כמו רבים אחרים בזמנם. המשפחה גרה בצריף במשך שמונה-עשרה שנים. רק אחרי שתים-עשרה שנים חוברו לרשת החשמל. כשסיימו הבנים את בית הספר העממי, הלכו לעבוד. כך התאפשר לבן הצעיר, חיים, ללמוד בבית הספר 'הריאלי' ולסיים את לימודיו בו. כיום הוא פרופסור בארצות הברית.
בשנת 1950 החל אהרון לבנות בית למשפחה ברחוב ויתקין. הבנייה ארכה מספר שנים, וכשהייתה בניית הבית קרובה לסיומה בשנת 1952, נפטר האב. המצב בארץ היה קשה, והבנים ירדו לארצות הברית. נחום חזר ארצה לפני מספר שנים. טובה צנגר, בת שרה ונחום, נפטרה בשנת 1963.
בסמוך לצריף זה היה צריף נוסף: בסוף שנות השלושים היה בצריף גן ילדים, בו ביקרו כמה מוותיקי 'אחוזה', כגון יצחק איכבוים.


משלחת תלמידים בבית הספר 'זכרון יוסף' ביום ספורט. עומדים מימין לשמאל: מאיר צנגר., ישראל יעקובי גדעון שטקלמכר, אליהו רוזנצויג. יושבות: שולה ברקו, מרים הילב ,שושנה דופלט, רחל מסינגר ברגליים משוכלות. מאחור ניצב המורה פרח.

 מקורות לפרק כ"ז:
ארליך, אלינורה <ליקטה, ערכה והגישה>. בתים מספרים על 'אחוזה'. קורס טיולים וידיעת הארץ, תשנ"א, 1990/91.
בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל. הוצאת הספרים ע"ש מאגנס, ירושלים 2004, עמ' 133
שיחה עם נצה רפפורט ברקאי ברקאי ודליה רפפורט בחר בשנת 2006, וכן שיחה חוזרת עם נצה בשנת 2012 .
שיחה עם רות לנדמן ריבקינד בשנת 2006 ובשנת 2012
שיחה עם צבי רזניק.
שיחה עם יעקב ורזגר בשנת 2006
שיחות עם נחום ויהושוע צנגר בשנת 2011.
שיחות עם בניהו סגל ויצחק איכבוים בשנת 2005
התצלום של הבנים המתעמלים וביניהם מאיר צנגר הוא מתוך אלבומה של מרים הילב סמולנסק ז"ל, ונמסר לי באדיבות דינה רוט, בתו של מיכה הילב..
התצלום של אביבה טורובסקי ועמוס לנדמן נמסר לי באדיבותה של הבת רות לנדמן ריבקינד.
התצלומים של בית רפפורט ומשפחת רפפורט נמסר לי באדיבותה של הבת נצה רפפורט ברקאי