ב-2.6.10 נערך במוזיאון "יד ושם" בירושלים מפגש של ספרנים המטפלים בספרים נדירים. המפגש היה מעשיר מאוד ופתח לנו צוהר לפעילות הרבה והחשובה הנערכת במקום.
בתחילת היום אירח אותנו מנהל ספריית "יד ושם" ד"ר רוברט רוזט שהציג את פעילות המוזיאון.
ראוי לציון שבמוזיאון עובדים כ-700 עובדים ופזורים בו כ-1,000 מחשבים. כמליון מבקרים מגיעים אליו מידי שנה יחידים וקבוצות. המוזיאון אף עובד עם בתי ספר בכל רחבי הארץ ומארגן סמינרים למורים בארץ ובחו"ל (גם ללא יהודים)
מר רוזט תיאר בפנינו את המכלול המוזיאוני החדש הכולל את המוזיאון לתולדות השואה ובו היכל השמות החדש, המוזיאון לאמנות השואה ואת הביתן לתערוכות. שטחו של המוזיאון החדש הוא כ-4,200 מטר מרובע, ורובו בנוי מתחת לפני הקרקע.
המבנה הוא מבנה הלינארי דמוי החץ- 180 מטר אורכו - חודר להר מצדו האחד ויוצא מצדו האחר.
המוזיאון החדש מציג את סיפור השואה מנקודת מבט יהודית ייחודית על ידי חפצים מקוריים, מסמכים, עדויות, סרטים, יומנים, מכתבים ויצירות אמנות גם יחד, תוך שימת דגש על הסיפור האישי של הקרבן ומאפשר למבקר לספוג ולקלוט את שפע המידע באמצעות חוויה חושית רב ממדית. מה שלא התאפשר במוזיאון הישן.

בהמשך תיאר בפנינו מר רוזט את המכון הבינלאומי לחקר השואה הנמצא ב"יד ושם" הפועל לפיתוח ולתיאום של מחקר בין-לאומי, תכנון וישום פרויקטים אקדמיים, אמוץ פרויקטים משותפים למכוני מחקר, תמיכה באקדמאים צעירים החוקרים את השואה ופרסום מחקרים, פרוטוקולים של כנסים, מסמכים ומונוגרפיות בנושא השואה.
עם המכון עובדים צוותים שונים ברחבי העולם האוספים חומרים ועדיות.
במכון מתבצעים עבודות תרגום רבות להנגשת העדויות שנאספו במקומות שונים בעולם.
הפריטים שנאספים מקוטלגים וממויינים בשיטת מיון שפותחה ב"יד ושם" באמצעות תוכנת "ספיר" וזמינים ב-ULI (יש ספרים הניתנים להשאלה.)

במהלך היום נפגשנו גם עם גב' ליאת בן חביב מנהלת מרכז הצפייה הנמצא בליבו של אתר "יד ושם"
גב' בן חביב ספרה לנו על אוסף הסרטים מיונם וקטלוגם. מרכז הצפייה מקטלג סרטים על השואה מכל הז'אנרים ובמגוון שפות. המרכז אף מסריט מגוון עבודות שורשים של הציבור הרחב, ומתעד מפגשים עם נצולי שואה הנערכים בבתי אבות ברחבי הארץ (נקודה מעניינת בהקשר זה הינה תיעוד המפגשים עם הניצולים במהלך שלוש תקופות שונות של חייהם.) נכון לכתיבת שורות אלו נמצאים במרכז הצפייה כ- 3,800 סרטים הנתנים לצפייה במקום.
במהלך המפגש צפינו בסרטו הנוגע ללב של טל יפה " התעלומה במכולה הירוקה" המצורף להלן:



לקראת סיום היום נפגשנו עם מר דוד אייזיק אחראי "היכל השמות".
בהיכל השמות מונצחים היהודים שנספו בשואה באמצעות "דפי עד" בהם נרשמים שמותיהם ופרטיהם הביוגרפיים של הנספים.
בדרך זו מונצחים הנספים כאנשים ולא כמספרים אנונימיים, ומוחזרת להם זהותם האישית וכבודם, שנשלל מהם על ידי הנאצים.
הפעילות ב"היכל השמות" הינה הפעילות המרכזית ב-"יד ושם" והחלה בשנות החמישים של המאה שעברה
כאשר בין השנים 1955-1957 התבצע גל מאסיבי של איסוף. באותם שנים נערך מפקד בכל רחבי הארץ כולל תחנות איסוף במבצע זה נאספו כ- 800,000 שמות "דפי עד" אח"כ בשנות ה-70 וה-80 המשיכו לאסוף שמות בצורה לא כל כך מאורגנת.
בשנות ה-90 היתה "קפיצה" במסירת "דפי-עד" וב-92 החלו למחשב את דפי השמות בסוף שנת 99 סיימו להקליד כ- 2,000,000 שמות.
השמות ב"דפי עד" מופיעים בואריינטים שונים וקיימים ביותר מ-20 שפות. המאגר פתוח לחיפוש ברשת (שם נספה, הורה, מצהיר - מוסר "דף עד")

רק בבנובמבר 1942, אחרי הניצחון בקרב הימי של Midway באוקיינוס השקט, הניצחון במדבריות על-אלמיין, נחיתת כוחות בחופי אלג'יר ובלימת הנאצים בסטלינגרד יכול היה להכריז צ'רצ'יל " זוהי עדין לא ההתחלה של הסוף, אבל זה אולי הסוף של ההתחלה..."

לעומת זאת ביולי 1942, אחיזת הנאצים באירופה היתה זו של אגרוף פלדה, תוך שיתוף פעולה מקומי עם הנאצים או אדישות, גורלה של יהדות אירופה נחרץ, והשלב התעשייתי של הפתרון הסופי החל עם הפעלת מחנות ההשמדה.

שלא יספרו לכם סיפורים, זוהי צרפת, מדינה ריבונית ובית המחוקקים הריבוני שלה, שהחליטו על כניעת צרפת לנאצים ועל פריס, עיר פתוחה.
לרעת הצרפתים הפיקוד הצבאי היה ללא יכולת, ולטובת הנאצים: מזל והרבה תעוזה. לא היה הפרש ניכר בציוד, ולצרפתים מטוס יירוט הטוב ביותר בזמנו. בתקופה הקצרה של המערכה על צרפת, הטייסים הצרפתים הספיקו להפיל כאלף מטוסים נאצים, שיחסרו עת הקרב על שמי אנגליה. אחרי ה"קול קורא" של DeGaulle המזמין כל צרפתי להמשיך בהתנגדות איפה שהוא נמצא, בית דין צבאי צרפתי הוציא גזר דין מוות נגד DeGaulle, וממילא עד שהיה ברור לאן נוטה גורל המלחמה (לא לפני 1943) השתתפות הצרפתים להתנגדות הייתה של בודדים בלבד.

צרפת שיתפה פעולה באופן עמוק עם הנאצים ולעיתים הצרפתים הקדימו לפעמים בלהט את הנאצים בצווי דיכוי שונים נגד היהודים על מנת להוציאם בהדרגה ממעגלי החברה בצרפת. היהודים הצטוו לענוד כל הזמן את הטלאי הצהוב ורובם הגדול עשה זאת.

 כמה העיזו להסתתר כמו אימי וילדיה. ארלט הייתה בת בכורה של אבי, שנולדה ב- 28/11/1935. ב- 16/07/1942, הילדים היו בחופשת קיץ וכמה שהסתתרו אצל כפריים, חזרו לפריס.

אני לא הכרתי את ארלט, כי נולדתי לאחר מותה והבן אדם היחיד החיי שהכיר אותה ויכול לספר, זהו רוברט, אחי הבכור החורג. כנראה שממנו (אבי לא סיפר דבר) ירשתי והטמעתי את הכאב על חייה שנגדעו באבם, כאב שאינו מרפה ואפילו גובר עם הזמן, כאשר ברור שהילדה הקטנטונת הזו הצילה את חייהם של שני האחים, האחים שלי.
טיפין, טיפין אני מגלה עוד ועוד פרטים על תנאי המאסר, השהייה הארוכה ב- Vel'd'Hiv' שארכה 6 ימים בחום לוהט, ללא אוכל ומים עם השירותים שהפסיקו לעבוד מהר מאוד מרוב לחץ, וברעש מתמיד. הם נלקחו למחנות ( Pithiviers,Beaune-La-Rolande ) רחוק מפריס כדי שמעשה הנבלה יוכלו להתבצע באין מפריע ובחשאי. האכזריות הייתה נוראית. אחד מהביטויים שלה היה קריעת הילדים מאמהותהם בתחילת אוגוסט (03/08/1942 ) על ידי השוטרים ללא רחמים, במכות רצח ובהזנקת מים קרים.

האמהות נלקחו מיד ל- Auschwitz והילדים נשארו עזובים במחנות. הקטנים היו בוכים, צורחים, כשהם מלוכלכים מצרכיהם, בלי שמישהו ייתן להם לשתות, לאכול, ירחץ אותם. אל מול היאוש הזה הילדים גדולים יותר ( גדולים...משש, שבע עד מקסימום 12 ) התחילו לטפל בהם. השוטרים היו שומרים רק שלא תהיה בריחה. עזרה כל שהיא, לא באה בחשבון מצידם.

ארלט נלקחה ל- Auschwitz ב- 17/08/1942(שבועיים אחרי האמהות) על פי הרישומים מ- Pithiviers . יכול להיות שקודם עברה דרך מחנה Drancy בקרבת פריס, שם הילדים העזובים התמזגו עם מבוגרים יותר על מנת לתת רושם חיצוני שהם לא לבד, עזובים לנפשם ובכדי לא לעורר חשדות (כן, הצרפתים חשבו על הכול כדי שהזוועה תתבצע בשקט, אבל למי היה אכפת?). ב- 22/08/1942 הטרנספורט של ארלט הגיע ל- Auschwitz , ושם ללא סינון הילדים נלקחו ישר לתאי הגז.

החלטתי שארלט תיזכר מעצם הטרגדיה, אבל גם מעצם מעשיה. גיבורה, כה קטנה וכה גדולה מדוע שהיא לא תיזכר גם על הצלת נפשות?

כתבתי שני שירים בצורת סונטה, אחד מהצד שלי ( אחיה הקטן), אחד מהצד שלה, מעבר למוות , לפריצת השכחה.

לארלט, אחותי הבכורה, לנצח קטנטונת,

צרפת בגדה בך, אחותי, ומסרה אותך, לתליין.
לא הכרתיך. אך בעצב גדול הבטתי בתמונתך,
איני יודע על מסעך האחרון הישר אל הכבשן.
אבא, נחוש לחיות עוד, עמוק בליבו קברך.

אימי, אימם לרוברט וז'אן-קלוד, האם זוכרת?
הצלחת להצילם, אצלם זיכרונך לעד למשמרת.
כה קטנה וכה חכמה.היית להם לעדה גורלית
מאיפה ידעת להקריב עצמך למציאות קטלנית?

עוד לא בת שבע ב- Vel d'Hiv המחניק, הלוהט,
הרועש, המסריח, לא נשארת לבד כי עם אימא.
במחנה, הופרדתן, כיצד שרדת בבדידות איומה?
עזובה, קטנה. האם הצלחת על הבלגן להשתלט?.

שוטרים מנעו בריחה ובקרנות בהמות העלו כולם.
איזה סיוט בדרכך אל תא הגז? את תזכרי לעולם!

קולות,
איפה אתם יקיריי, האם זוכרים אותי? זוהי ארלט!
שנים עברו, ולא שכחתי אף רגע מה 16 ביולי ההוא.
כוחות משטרה, מי היה מאמין, עם השחר ובשקט,
הרובע הקיפו לפי סימן על בתי היהודים התנפלו.

כשהשוטר תפס את אמא, הייתי בחצר עם האחים
רוברט וז'אן-קלוד. השוטר ניגש. סלדתי את הפנים.
לא גיליתי לו דבר, שיקרתי לו, והם היו לחופשיים!
רוב השכנים הביטו אדישים חלקם נראו די מרוצים.

השוטרים דחסו אותנו בבניין גדול, צועקים, ובכוח.
הזמן נעצר במקום מחליא זה, בחום אימים, רועש,
ריח צרכים, כול אחד ללחם רעב, לטיפת מים לוחש.
במחנה, נקרעו הילדים מהאמהות. חייבים לסלוח?

התינוקות בכו, עזובים, מלוכלכים ורעבים. עזרתי.
הנסיעה בקרון בהמות, סיוט! הגענו והתפשטתי....

ב-2.6.10 נערך במוזיאון "יד ושם" בירושלים מפגש של ספרנים המטפלים בספרים נדירים. המפגש היה מעשיר מאוד ופתח לנו צוהר לפעילות הרבה והחשובה הנערכת במקום.
בתחילת היום אירח אותנו מנהל ספריית "יד ושם" ד"ר רוברט רוזט שהציג את פעילות המוזיאון.
ראוי לציון שבמוזיאון עובדים כ-700 עובדים ופזורים בו כ-1,000 מחשבים. כמליון מבקרים מגיעים אליו מידי שנה יחידים וקבוצות. המוזיאון אף עובד עם בתי ספר בכל רחבי הארץ ומארגן סמינרים למורים בארץ ובחו"ל (גם ללא יהודים)
מר רוזט תיאר בפנינו את המכלול המוזיאוני החדש הכולל את המוזיאון לתולדות השואה ובו היכל השמות החדש, המוזיאון לאמנות השואה ואת הביתן לתערוכות. שטחו של המוזיאון החדש הוא כ-4,200 מטר מרובע, ורובו בנוי מתחת לפני הקרקע.
המבנה הוא מבנה הלינארי דמוי החץ- 180 מטר אורכו - חודר להר מצדו האחד ויוצא מצדו האחר.
המוזיאון החדש מציג את סיפור השואה מנקודת מבט יהודית ייחודית על ידי חפצים מקוריים, מסמכים, עדויות, סרטים, יומנים, מכתבים ויצירות אמנות גם יחד, תוך שימת דגש על הסיפור האישי של הקרבן ומאפשר למבקר לספוג ולקלוט את שפע המידע באמצעות חוויה חושית רב ממדית. מה שלא התאפשר במוזיאון הישן.

בהמשך תיאר בפנינו מר רוזט את המכון הבינלאומי לחקר השואה הנמצא ב"יד ושם" הפועל לפיתוח ולתיאום של מחקר בין-לאומי, תכנון וישום פרויקטים אקדמיים, אמוץ פרויקטים משותפים למכוני מחקר, תמיכה באקדמאים צעירים החוקרים את השואה ופרסום מחקרים, פרוטוקולים של כנסים, מסמכים ומונוגרפיות בנושא השואה.
עם המכון עובדים צוותים שונים ברחבי העולם האוספים חומרים ועדיות.
במכון מתבצעים עבודות תרגום רבות להנגשת העדויות שנאספו במקומות שונים בעולם.
הפריטים שנאספים מקוטלגים וממויינים בשיטת מיון שפותחה ב"יד ושם" באמצעות תוכנת "ספיר" וזמינים ב-ULI (יש ספרים הניתנים להשאלה.)

במהלך היום נפגשנו גם עם גב' ליאת בן חביב מנהלת מרכז הצפייה הנמצא בליבו של אתר "יד ושם"
גב' בן חביב ספרה לנו על אוסף הסרטים מיונם וקטלוגם. מרכז הצפייה מקטלג סרטים על השואה מכל הז'אנרים ובמגוון שפות. המרכז אף מסריט מגוון עבודות שורשים של הציבור הרחב, ומתעד מפגשים עם נצולי שואה הנערכים בבתי אבות ברחבי הארץ (נקודה מעניינת בהקשר זה הינה תיעוד המפגשים עם הניצולים במהלך שלוש תקופות שונות של חייהם.) נכון לכתיבת שורות אלו נמצאים במרכז הצפייה כ- 3,800 סרטים הנתנים לצפייה במקום.
במהלך המפגש צפינו בסרטו הנוגע ללב של טל יפה " התעלומה במכולה הירוקה" המצורף להלן:



לקראת סיום היום נפגשנו עם מר דוד אייזיק אחראי "היכל השמות".
בהיכל השמות מונצחים היהודים שנספו בשואה באמצעות "דפי עד" בהם נרשמים שמותיהם ופרטיהם הביוגרפיים של הנספים.
בדרך זו מונצחים הנספים כאנשים ולא כמספרים אנונימיים, ומוחזרת להם זהותם האישית וכבודם, שנשלל מהם על ידי הנאצים.
הפעילות ב"היכל השמות" הינה הפעילות המרכזית ב-"יד ושם" והחלה בשנות החמישים של המאה שעברה
כאשר בין השנים 1955-1957 התבצע גל מאסיבי של איסוף. באותם שנים נערך מפקד בכל רחבי הארץ כולל תחנות איסוף במבצע זה נאספו כ- 800,000 שמות "דפי עד" אח"כ בשנות ה-70 וה-80 המשיכו לאסוף שמות בצורה לא כל כך מאורגנת.
בשנות ה-90 היתה "קפיצה" במסירת "דפי-עד" וב-92 החלו למחשב את דפי השמות בסוף שנת 99 סיימו להקליד כ- 2,000,000 שמות.
השמות ב"דפי עד" מופיעים בואריינטים שונים וקיימים ביותר מ-20 שפות. המאגר פתוח לחיפוש ברשת (שם נספה, הורה, מצהיר - מוסר "דף עד")

רק בבנובמבר 1942, אחרי הניצחון בקרב הימי של Midway באוקיינוס השקט, הניצחון במדבריות על-אלמיין, נחיתת כוחות בחופי אלג'יר ובלימת הנאצים בסטלינגרד יכול היה להכריז צ'רצ'יל " זוהי עדין לא ההתחלה של הסוף, אבל זה אולי הסוף של ההתחלה..."

לעומת זאת ביולי 1942, אחיזת הנאצים באירופה היתה זו של אגרוף פלדה, תוך שיתוף פעולה מקומי עם הנאצים או אדישות, גורלה של יהדות אירופה נחרץ, והשלב התעשייתי של הפתרון הסופי החל עם הפעלת מחנות ההשמדה.

שלא יספרו לכם סיפורים, זוהי צרפת, מדינה ריבונית ובית המחוקקים הריבוני שלה, שהחליטו על כניעת צרפת לנאצים ועל פריס, עיר פתוחה.
לרעת הצרפתים הפיקוד הצבאי היה ללא יכולת, ולטובת הנאצים: מזל והרבה תעוזה. לא היה הפרש ניכר בציוד, ולצרפתים מטוס יירוט הטוב ביותר בזמנו. בתקופה הקצרה של המערכה על צרפת, הטייסים הצרפתים הספיקו להפיל כאלף מטוסים נאצים, שיחסרו עת הקרב על שמי אנגליה. אחרי ה"קול קורא" של DeGaulle המזמין כל צרפתי להמשיך בהתנגדות איפה שהוא נמצא, בית דין צבאי צרפתי הוציא גזר דין מוות נגד DeGaulle, וממילא עד שהיה ברור לאן נוטה גורל המלחמה (לא לפני 1943) השתתפות הצרפתים להתנגדות הייתה של בודדים בלבד.

צרפת שיתפה פעולה באופן עמוק עם הנאצים ולעיתים הצרפתים הקדימו לפעמים בלהט את הנאצים בצווי דיכוי שונים נגד היהודים על מנת להוציאם בהדרגה ממעגלי החברה בצרפת. היהודים הצטוו לענוד כל הזמן את הטלאי הצהוב ורובם הגדול עשה זאת.

 כמה העיזו להסתתר כמו אימי וילדיה. ארלט הייתה בת בכורה של אבי, שנולדה ב- 28/11/1935. ב- 16/07/1942, הילדים היו בחופשת קיץ וכמה שהסתתרו אצל כפריים, חזרו לפריס.

אני לא הכרתי את ארלט, כי נולדתי לאחר מותה והבן אדם היחיד החיי שהכיר אותה ויכול לספר, זהו רוברט, אחי הבכור החורג. כנראה שממנו (אבי לא סיפר דבר) ירשתי והטמעתי את הכאב על חייה שנגדעו באבם, כאב שאינו מרפה ואפילו גובר עם הזמן, כאשר ברור שהילדה הקטנטונת הזו הצילה את חייהם של שני האחים, האחים שלי.
טיפין, טיפין אני מגלה עוד ועוד פרטים על תנאי המאסר, השהייה הארוכה ב- Vel'd'Hiv' שארכה 6 ימים בחום לוהט, ללא אוכל ומים עם השירותים שהפסיקו לעבוד מהר מאוד מרוב לחץ, וברעש מתמיד. הם נלקחו למחנות ( Pithiviers,Beaune-La-Rolande ) רחוק מפריס כדי שמעשה הנבלה יוכלו להתבצע באין מפריע ובחשאי. האכזריות הייתה נוראית. אחד מהביטויים שלה היה קריעת הילדים מאמהותהם בתחילת אוגוסט (03/08/1942 ) על ידי השוטרים ללא רחמים, במכות רצח ובהזנקת מים קרים.

האמהות נלקחו מיד ל- Auschwitz והילדים נשארו עזובים במחנות. הקטנים היו בוכים, צורחים, כשהם מלוכלכים מצרכיהם, בלי שמישהו ייתן להם לשתות, לאכול, ירחץ אותם. אל מול היאוש הזה הילדים גדולים יותר ( גדולים...משש, שבע עד מקסימום 12 ) התחילו לטפל בהם. השוטרים היו שומרים רק שלא תהיה בריחה. עזרה כל שהיא, לא באה בחשבון מצידם.

ארלט נלקחה ל- Auschwitz ב- 17/08/1942(שבועיים אחרי האמהות) על פי הרישומים מ- Pithiviers . יכול להיות שקודם עברה דרך מחנה Drancy בקרבת פריס, שם הילדים העזובים התמזגו עם מבוגרים יותר על מנת לתת רושם חיצוני שהם לא לבד, עזובים לנפשם ובכדי לא לעורר חשדות (כן, הצרפתים חשבו על הכול כדי שהזוועה תתבצע בשקט, אבל למי היה אכפת?). ב- 22/08/1942 הטרנספורט של ארלט הגיע ל- Auschwitz , ושם ללא סינון הילדים נלקחו ישר לתאי הגז.

החלטתי שארלט תיזכר מעצם הטרגדיה, אבל גם מעצם מעשיה. גיבורה, כה קטנה וכה גדולה מדוע שהיא לא תיזכר גם על הצלת נפשות?

כתבתי שני שירים בצורת סונטה, אחד מהצד שלי ( אחיה הקטן), אחד מהצד שלה, מעבר למוות , לפריצת השכחה.

לארלט, אחותי הבכורה, לנצח קטנטונת,

צרפת בגדה בך, אחותי, ומסרה אותך, לתליין.
לא הכרתיך. אך בעצב גדול הבטתי בתמונתך,
איני יודע על מסעך האחרון הישר אל הכבשן.
אבא, נחוש לחיות עוד, עמוק בליבו קברך.

אימי, אימם לרוברט וז'אן-קלוד, האם זוכרת?
הצלחת להצילם, אצלם זיכרונך לעד למשמרת.
כה קטנה וכה חכמה.היית להם לעדה גורלית
מאיפה ידעת להקריב עצמך למציאות קטלנית?

עוד לא בת שבע ב- Vel d'Hiv המחניק, הלוהט,
הרועש, המסריח, לא נשארת לבד כי עם אימא.
במחנה, הופרדתן, כיצד שרדת בבדידות איומה?
עזובה, קטנה. האם הצלחת על הבלגן להשתלט?.

שוטרים מנעו בריחה ובקרנות בהמות העלו כולם.
איזה סיוט בדרכך אל תא הגז? את תזכרי לעולם!

קולות,
איפה אתם יקיריי, האם זוכרים אותי? זוהי ארלט!
שנים עברו, ולא שכחתי אף רגע מה 16 ביולי ההוא.
כוחות משטרה, מי היה מאמין, עם השחר ובשקט,
הרובע הקיפו לפי סימן על בתי היהודים התנפלו.

כשהשוטר תפס את אמא, הייתי בחצר עם האחים
רוברט וז'אן-קלוד. השוטר ניגש. סלדתי את הפנים.
לא גיליתי לו דבר, שיקרתי לו, והם היו לחופשיים!
רוב השכנים הביטו אדישים חלקם נראו די מרוצים.

השוטרים דחסו אותנו בבניין גדול, צועקים, ובכוח.
הזמן נעצר במקום מחליא זה, בחום אימים, רועש,
ריח צרכים, כול אחד ללחם רעב, לטיפת מים לוחש.
במחנה, נקרעו הילדים מהאמהות. חייבים לסלוח?

התינוקות בכו, עזובים, מלוכלכים ורעבים. עזרתי.
הנסיעה בקרון בהמות, סיוט! הגענו והתפשטתי....