אמירה קהת, חיברה בשנים האחרונות שני ספרים. ביקשנו אותה לפרט את הנסיבות שהובילו אותה לכתיבת הספרים, ולהלן סיפורה:
"לאחר פטירתה של אמי בשנת 1999, נוכחתי שלא נותר לי יותר את מי לשאול על תולדות משפחתי.
בתקופה בה גדלתי לא הרבו להזכיר את הגולה, את השואה ואת הנספים בה, אם מתוך רגשות אשם כלפי בני המשפחה שנותרו מאחור, או בשל הרצון לגונן עלינו, הצברים.
החלטתי לקחת על עצמי את המשימה לחקור את תולדות משפחתי ומשפחת בעלי.
במשך שנים מספר עסקתי בחקר השורשים של ארבע משפחות: אלו שלי - שפיר וקריגר, ושל בעלי חיים - קהת וגולדברג.
יצאתי למסע מרתק בעזרת תעודות שמצאתי בבית, מאגרי מידע באינטרנט ושיחות רבות עם בני ארבע המשפחות.
במהלכו של מסע השורשים התוודעתי לקרובי משפחה רחוקים, ואף יצרתי קשרים עם בני דודים שלי מדרג שני, שגיליתי בארצות הברית, בבלגיה ובצרפת.
כולם שמחו להשתתף איתי ביצירת אילנות יוחסין למשפחותינו. עם חלק מהם נפגשתי, ואני שומרת על קשרים עם כולם.
במהלך המחקר התוועדתי לקרובה רחוקה של בעלי מטופולצ'ני שבסלובקיה,
שסיפרה לי סיפור מרתק על היותה פרטיזנית בשואה, ועל כך שמחנה שלם בסלובקיה יצא לחופשי והצטרף לפרטיזנים בשנת 1944.
תחקרתי אותה במשך חמישה חודשים, וכתבתי את סיפורה במחנה נובאקי, ואת סיפור משפחתה.
קראתי ספרים בנושא, העברתי את החומר לעיון חוקר נוסף, וכך נולד הספר שושנה כספי - קורות חיים, שהתפרסם בעזרת "יד ושם" בשנת 2004. התנסות זו דרבנה אותי להמשיך ולהעמיק את המחקר שלי.
אמו של בעלי הייתה אז עדיין בחיים, וכך שוחחתי עמה במשך שעות רבות ודליתי ממנה פרטים רבים על משפחתה וחייה בבודפשט.
נסעתי לסיור שורשים בהונגריה ובסלובקיה, פגשתי את חברותיה, ביקרתי את קברי המשפחה ואת כל אותם מקומות שחמותי הזכירה בסיפוריה: בית הכנסת ובית הספר בבודפשט, ביתה ברובע היהודי ובית המשפחה לאחר נישואיה.
נסעתי גם לעיירות בהן נולדו הוריה. רק לאחר פטירתה של חמותי עלה בידי לסיים את סיפורה: מרים קהת - סיפור חיים, שפרסמתי בשנת 2005 בהוצאה עצמית.
שני הספרים מלווים בתמונות רבות, ומצורפים להם נספחים הסוקרים את קורותיהם של שאר בני המשפחה.
העבודה על שני הספרים וכן מחקר השורשים בכללותו גרמו לי סיפוק רב, והעשירו אותי במידע לא רק על משפחותינו, אלא גם על קורות יהודי הונגריה וסלובקיה בתקופת השואה ולפניה".
"לאחר פטירתה של אמי בשנת 1999, נוכחתי שלא נותר לי יותר את מי לשאול על תולדות משפחתי.
בתקופה בה גדלתי לא הרבו להזכיר את הגולה, את השואה ואת הנספים בה, אם מתוך רגשות אשם כלפי בני המשפחה שנותרו מאחור, או בשל הרצון לגונן עלינו, הצברים.
החלטתי לקחת על עצמי את המשימה לחקור את תולדות משפחתי ומשפחת בעלי.
במשך שנים מספר עסקתי בחקר השורשים של ארבע משפחות: אלו שלי - שפיר וקריגר, ושל בעלי חיים - קהת וגולדברג.
יצאתי למסע מרתק בעזרת תעודות שמצאתי בבית, מאגרי מידע באינטרנט ושיחות רבות עם בני ארבע המשפחות.
במהלכו של מסע השורשים התוודעתי לקרובי משפחה רחוקים, ואף יצרתי קשרים עם בני דודים שלי מדרג שני, שגיליתי בארצות הברית, בבלגיה ובצרפת.
כולם שמחו להשתתף איתי ביצירת אילנות יוחסין למשפחותינו. עם חלק מהם נפגשתי, ואני שומרת על קשרים עם כולם.
במהלך המחקר התוועדתי לקרובה רחוקה של בעלי מטופולצ'ני שבסלובקיה,
שסיפרה לי סיפור מרתק על היותה פרטיזנית בשואה, ועל כך שמחנה שלם בסלובקיה יצא לחופשי והצטרף לפרטיזנים בשנת 1944.
תחקרתי אותה במשך חמישה חודשים, וכתבתי את סיפורה במחנה נובאקי, ואת סיפור משפחתה.
קראתי ספרים בנושא, העברתי את החומר לעיון חוקר נוסף, וכך נולד הספר שושנה כספי - קורות חיים, שהתפרסם בעזרת "יד ושם" בשנת 2004. התנסות זו דרבנה אותי להמשיך ולהעמיק את המחקר שלי.
אמו של בעלי הייתה אז עדיין בחיים, וכך שוחחתי עמה במשך שעות רבות ודליתי ממנה פרטים רבים על משפחתה וחייה בבודפשט.
נסעתי לסיור שורשים בהונגריה ובסלובקיה, פגשתי את חברותיה, ביקרתי את קברי המשפחה ואת כל אותם מקומות שחמותי הזכירה בסיפוריה: בית הכנסת ובית הספר בבודפשט, ביתה ברובע היהודי ובית המשפחה לאחר נישואיה.
נסעתי גם לעיירות בהן נולדו הוריה. רק לאחר פטירתה של חמותי עלה בידי לסיים את סיפורה: מרים קהת - סיפור חיים, שפרסמתי בשנת 2005 בהוצאה עצמית.
שני הספרים מלווים בתמונות רבות, ומצורפים להם נספחים הסוקרים את קורותיהם של שאר בני המשפחה.
העבודה על שני הספרים וכן מחקר השורשים בכללותו גרמו לי סיפוק רב, והעשירו אותי במידע לא רק על משפחותינו, אלא גם על קורות יהודי הונגריה וסלובקיה בתקופת השואה ולפניה".