בעת הטיול שלי באחוזה של שנת 1936, ניתן לראות כאן בית נמוך. בנו של בעל הבית, ישראל שינפלד, סיפר לי שביתם נבנה כאן בסוף שנות העשרים.
ואכן התכניות לקראת רישוי בעירייה מראות שמשרד האדריכלים אוראל וזוהר הגישו בקשה לרישיון לבית בשנת 1934 על בסיס של מבנה ישן יותר שעמד כאן.
לבית זה קומת מסד וקומה נוספת. לבית היו מרפסות פתוחות וגג שטוח, ספרו דייריו, והדבר נראה גם בתכניות של הבית. האדריכלים אוראל וזוהר הם שנתנו לבית את הסממנים האופייניים לסגנון הבינלאומי: גג שטוח, חדר מדרגות עם חלון סרט מאורך מברזל וזכוכית להחדרת האור, חלונות עגולים טיפוסיים, גגונים קטנים מעל הכניסה והחלונות, וכנראה שהבית היה מצופה טיח לבן.
הבית נבנה עבור ראובן שינפלד, שעל סיבות גלגולו לאחוזה סופר בפרק י"ג.
כזכור, עד לסיום בנייתו של בית זה, התגוררו ראובן, רחל שינפלד וילדיהם בבית מספר 10. לאחר שנמכרה המכולת ברחוב חורב 10 לגינגולד, פתח ראובן מחסן תבואות של התאחדות האיכרים בעיר התחתית, במבנה בו נמצא מסגד אל-איסתיקלל ברחוב קיבוץ גלויות 1, ומאוחר יותר הפך לסוחר עצמאי. בזמן הצנע ייבא ראובן שינפלד ביצים וקרפיונים ו"גם דג לקרדה", ציינו השכנים.
הבן ישראל הלך לבית ספר עממי א' בהדר. גם אחרי שעלו לכרמל, בהיותו בן שבע, המשיך ללמוד בבית הספר בעיר. הוא היה נוסע בבוקר באוטובוס של קו 4, אחרי הלימודים היה הולך לבית סבא וסבתא משה וברכה שינפלד בעיר, ובערב היה חוזר באוטובוס הביתה. את לימודי התיכון סיים בבית הספר הריאלי במחזור של שנת 1936/37. לראובן ורחל גם שתי בנות, מינה ואביגיל.
ראובן נפטר בשנת 1956, האם רחל נפטרה בשנת 1998 בגיל 97. ישראל, שסיפר לי את סיפור המשפחה, נפטר בשנת 2007.
תכנית הבית חזית צפונית חלון חדר המדרגות גגון מעל לחלון
בשנת 1933 הגיעה לחורב 4 משפחת הילב. עו"ד קרל קלמן בן הרמן הילב וגרטרודה בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, שעלו ארצה פעם ראשונה בשנת 1926, חזרו לגרמניה ועלו שוב בשנת 1932.
תחילה גרו ביפה נוף ואז עברו ל"בית שינפלד". בגלל השיפוע, הבניין עמד בחלקו על עמודים וחלקו על הסלע. משפחת הילב שכרה את קומת המסד האחורית ושיפצה שם חדר למגורים. "כולם גרו בחדר אחד. אמא שמה פרימוס על הסלע וזה היה המטבח.
יותר מאוחר הזמינו גנן עם פטיש גדול והוא חצב בסלע והרחיב את השטח, ממנו עשו חדר נוסף לילדים", סיפרה לי מרים.
לקרל וגרטרוד היו שלושה ילדים: גד (רב החובל) נולד בשנת 1924, מרים (סמולנסק) נולדה בשנת 1925 והייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה והאח מיכה. לאחר זמן מה עברו לדירה בקומת הקרקע ברחוב חורב 16. (ראו פרק ט'). גרטרודה בת וולף טראוב נפטרה בשנת 1963, קרל קלמן הילב נפטר בשנת 1973. מרים הילב סמולנסק נפטרה בשנת 2007, וגד הילב נפטר בשנת 2009.
בשנת 1936 הגיעה לאחוזה משפחת לרנר וקנתה את דירתה של משפחת שינפלד בקומת הקרקע של המבנה. בחלק הקדמי, הפונה לרחוב, פתחו בית מרקחת, ואילו דירתם הייתה בחלק האחורי של הבית באותה קומה.
רחל הימלפרב לרנר, ילידה בוקרסט, רומניה, 1906, עלתה ארצה בשנת 1926. רחל למדה רוקחות בפראג לפני המלחמה והתחילה לעבוד כרוקחת בוינה. אח"כ באה ארצה כתיירת, וכאן הכירה את קלמן לרנר. קלמן לרנר היה יליד גליציה. הוא הגיע ארצה בשנת 1924, בגיל 15-16, והיה בוגר מקווה ישראל.
הזוג נישא נישואים פיקטיביים על-מנת שיוכלו להישאר כאן, אך הם נקשרו אחד בשני והחליטו להמשיך בחיים משותפים. רחל נסעה למשפחתה לוינה, אך שבה וחזרה ארצה. אביה, יהודה הימלפרב, הגיע ארצה עם ציוד מלא לבית מרקחת ובשנת 1936 נפתח בבית זה "בית מרקחת אחוזה"
בית מרקחת אחוזה 2005
רבים מתושבי אחוזה זוכרים את בית המרקחת על ציודו המיוחד: ארונות עץ משובח עם מדפים ומגרות "תוצרת וינה", שלא השתנו ושלא נס לחם עם הזמן.
לי זכור השעון מעץ חום שהראה ללקוחות כיצד הזמן שחלף לא הרע עם בית המרקחת. בנוסף לעזרתו בבית המרקחת, עבד קלמן לרנר כגנן בבתי השכונה. האחיות פייג-פגי מרחוב דישראלי 3 סיפרו שקלמן לרנר האגרונום יעץ לרבקה פייג בנושא הצמחייה בביתם.
גם גב' יעקוב מרחוב חורב 9 סיפרה לי שנתנה שתיל של היביסקוס בצבע לבן לקלמן לרנר, ששתל אותו בחזית ביתו. "הצמח מת יחד עם אדון לרנר" סיפרה, והבן עמוס לרנר אישר סיפור זה.
לבני הזוג לרנר נולדו שני ילדים: עמוס ונורית. נורית ביקרה בגן אלמן הסמוך (פרק י"ד) ולמדה בבית הספר הריאלי. נורית סיפרה לי שבבית המרקחת היה הטלפון הראשון באחוזה. רבים באו לטלפן מבית המרקחת, "גם מאחוזת ילדים במעלה רחוב חורב!".
בית המרקחת פעל באחוזה במשך 70 שנה ונסגר בשנת 2007. יהודה הימלפרב נפטר בשנת 1954, קלמן לרנר בן צבי נפטר בשנת 1984 בגיל 78 ורחל לרנר בת יהודה נפטרה בשנת 1993. בנם עמוס המשיך לעבוד בבית המרקחת עד לסגירתו, כעבור שבעים שנה.
עמוס לרנר בבית המרקחת, 2005
משפחה נוספת שהתגוררה בבית זה בשנות השלושים הייתה משפחתם של גרייטל נוסבאום אפשטיין ותיאודור אפשטיין. גב' אפשטיין הייתה צלמת. "היא צילמה צילומים יפים של ילדים בתנועה, שנעו באופן טבעי, לא כפי שנהגו לצלם פעם ילדים באולפן". סיפרו שכנים. גרייטל עשתה גם עבודות יד יפות כגון מחרוזות, הזכורות לשכנותיה, ועבדה בבית הקרנות בחנות של גב' חצרוני. המשפחה עברה לגור ברמת גן ובני הזוג חיו שם עד שיבה טובה.
מעל בית המרקחת גרה משפחת קופמן. אליזבט אלישבע טיפנטל ופאול קופמן, הייתה זו משפחה הולנדית, שנדדה בכל אירופה עד שהגיעו לגרמניה, ומשם עלו ארצה בשנת 1937.
בתם רות נולדה בגרמניה ב-1914, ועלתה ארצה בשנת 1934. הבן קרל נשאר רווק וגר עם הוריו. משפחת קופמן גרה בחורב 4 עד שנת 1960, אז עברו לרחוב הצופים. רות קופמן צוקר הייתה בעלת דיפלומה של גרפולוגיה פסיכולוגית ושלטה היטב בשפות הגרמנית, אנגלית וצרפתית. את כישוריה אלו הביאה ל-ש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה". את קורותיה פרסמה בספר "אני? מרגלת?"
בספר היא מספרת על האירועים המופלאים בהם לקחה חלק במסגרת הש"י. ידיעת שפות וחינוכה האירופאי הקלו עליה להתיידד עם קצינים אנגלים ועם ערבים, וללמוד את אורחותיהם, דבר שהיה לתועלת רבה. אחד המבצעים בהם הייתה מעורבת היה איסוף ידיעות בשנת 1946 שסייעו לפוצץ את הרדאר בכרמל. רות פתחה מכון לגרפולוגיה בשנת 1945 ובתה תמר כבירי מנהלת אותו כיום.
רות קופמן -צוקר ובנה אלי
אליהו ורחל גבריאלוביץ קנו את הבית ממשפחת שיינפלד בשנות הארבעים והפכו לבעלי הבית. משפחת גבריאלוביץ הייתה אחת מהמשפחות הראשונות שהתיישבה בכרמל.
הייתה זו משפחה בעלת אמצעים, שקנתה מידי יורשי קלר חלק מבנייניו שבכרמל. סימה גבריאלוביץ, בת המשפחה סיפרה, שבילדותם גרו במרכז הכרמל ב"מלון כרמל" ברחוב קלר. הילדים הלכו לבית ספר במנזר גרמני בסביבה, מהעדר בית ספר אחר. אך כשההורים הבחינו שהילדים כורעים ברך ומצטלבים, וממלמלים תפילות לישו הנוצרי, התחללו והוציאו אותם מהמנזר.
אליהו רשם את ילדיו לבית הספר עממי א' ברחוב ביאליק בהדר, ובכל בוקר רכבו הילדים על חמורים במורד ההר, כשהמחמרים שומרים עליהם ומובילים אותם בחזרה הביתה לעת ערב. אותו שביל, שהפך למדרגות, נקרא עד היום "שביל החמורים". תוכלו לרדת בהם היום מרחוב יפה נוף ועד לרחוב ארלוזורוב, בקצהו העליון של רחוב בלפור.
כרמלה גבריאלוביץ בתו של אליהו הייתה ילידת 1918/9. נאמר עליה שהייתה ה"יהודייה הראשונה שנולדה בכרמל". היא ובעלה מקסים כהן או קאהן נכנסו לבית בסביבות שנת 1946. לקראת כניסתם לבית זה, הוסיפו לבית עוד קומה, והם גרו בקומה העליונה. מקסים למד טכנולוגיה בטכניון, היה פעיל ב"הגנה". ב-1940 התגייס לצבא הבריטי, לשירות שנמשך עד שנת 1946. בתקופה זו נכנסו לגור בחורב 4.
מקסי השתתף בקורס הקצינים הראשון שארגנו הבריטים ליהודים ולערבים, והתמנה למייג'ור הצעיר ביותר ששרת בבריגדה, ואחד מבעלי הדרגות הבכירות ב"הגנה".כינויו היה "מקסיקן", ויש שחשבוהו למקסיקני, בשל עיניו השחורות ושערו השחור והמתולתל. בשנת 1945 השתתף בהצלת שארית הפלטה דרך הולנד ובלגיה. עם שחרורו החל לסחור במצרכים במחנות הצבא הבריטי, ובתוך כך רכש נשק ותחמושת ל"הגנה".
במלחמת העצמאות פיקד על שני גדודים ב"הגנה", אחד מהם היה גדוד חיפני, שהגן על קווי התחבורה והתנועה לחיפה וממנה. הוא לחם בחיפה והתמנה למפקד חטיבת כרמלי. אחר המלחמה שרת כקצין גבוה במשטרה, והקים בית ספר לשוטרים בשפרעם ומאוחר יותר הקים את משמר הגבול והתמנה כסגן מפקד מחוז במשטרת חיפה. מקסי כהן נפטר בשנת 2009~., כרמלה כהן בת רחל ואליהו נפטרה ב-1999.
כרמלה גבריאלוביץ ומקסים כהן
בשנת 1949 נכנסו לגור ליד משפחת קופמן, בקומה האמצעית של הבית, בנימין גבריאלוביץ, בנם של אליהו וסימה גבריאלוביץ-גבריאלי. בנימין נולד בחיפה בשנת 1914 ואשתו סימה, ילידת 1921, נולדה בגליניאני שבמזרח גליציה, ועלתה ארצה בשנת 1923.
לפני קום המדינה הייתה סימה גבריאלי קשרית של ה"הגנה" בין בית אורן ושאר נקודות השמירה, ושידרה מבית ועד אחוזה שברחוב סיני. לכשגילו האנגלים את מקום השידור, עברו סימה וחבריה לשדר בבית פרטי בפינת צפרירים. לאחר קום המדינה עברה סימה לגור בחורב 4, שם התפנתה דירה של גרמני נוצרי ובחורה תורכיה, שעסקו לכאורה בעסקי שטיחים. סיבת הפינוי הייתה גילוי ה"הגנה" כי הדייר התמים הגרמני אינו אלא מרגל הבא לאסוף ידיעות מהעורף.
סיפור זה סופר לי על ידי דיירי העבר של אחוזה, ולנו לא נותר אלא להאמין בו. בנימין גבריאלוביץ היה מהנדס מכונות וסימה הייתה ציירת ומורה בבית ספר זיכרון יוסף בין השנים 1954-1977. בנימין וסימה גרו ברחוב חורב 4 עד שנת 1964, אז עברה המשפחה לגור ברחוב מוריה.
לאחר שנסגר בית המרקחת הוותיק, נפתחה בו חנות בגדים. בחלק האחורי של הבית, במקום בו גרה משפחת הילב, קיים היום מכון למכשירי שמיעה. בית נוסף נבנה על חלקו האחורי של המגרש. גם שאר הדירות אוכלסו על ידי מכונים ומרפאות שונים, שכן מיקומו של הבית על הציר המרכזי של הכרמל, הופך אותו למבוקש לצרכי מסחר. אך סיפוריהם המופלאים של דייריו הראשונים עדיין מהדהדים בין קירותיו של הבית ומזכירים את עברו.
מקורות:
שיחות עם עמוס ונורית לרנר, שיחות עם מרים הילב סמולנסק, שיחה עם נועם גבריאלי. שיחה עם רות קופמן. שיחות עם ישראל, מינה ואביגיל שינפלד בשנת 2005
אהרוני, שרה. אישים ומעשים בחיפה, כפר סבא, מקסם בע"מ, 1993
גבריאלי, סימה."ראשונים על הכרמל". בעלון מחזור 50 אחוזה - מפרי עתנו. בית הספר "זיכרון יוסף אחוזה"., חיפה 1986
צוקר, רות. אני? מרגלת? משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1997
מידע על רות צוקר ניתן למצוא גם באינטרנט.
התמונה של כרמלה גבריאלוביץ מקסים כהן היא מתוך הספר "אישים ומעשים בחיפה"
התמונה של רות צוקר ובנה היא מתוך ספרה "אני? מרגלת?"
ואכן התכניות לקראת רישוי בעירייה מראות שמשרד האדריכלים אוראל וזוהר הגישו בקשה לרישיון לבית בשנת 1934 על בסיס של מבנה ישן יותר שעמד כאן.
לבית זה קומת מסד וקומה נוספת. לבית היו מרפסות פתוחות וגג שטוח, ספרו דייריו, והדבר נראה גם בתכניות של הבית. האדריכלים אוראל וזוהר הם שנתנו לבית את הסממנים האופייניים לסגנון הבינלאומי: גג שטוח, חדר מדרגות עם חלון סרט מאורך מברזל וזכוכית להחדרת האור, חלונות עגולים טיפוסיים, גגונים קטנים מעל הכניסה והחלונות, וכנראה שהבית היה מצופה טיח לבן.
הבית נבנה עבור ראובן שינפלד, שעל סיבות גלגולו לאחוזה סופר בפרק י"ג.
כזכור, עד לסיום בנייתו של בית זה, התגוררו ראובן, רחל שינפלד וילדיהם בבית מספר 10. לאחר שנמכרה המכולת ברחוב חורב 10 לגינגולד, פתח ראובן מחסן תבואות של התאחדות האיכרים בעיר התחתית, במבנה בו נמצא מסגד אל-איסתיקלל ברחוב קיבוץ גלויות 1, ומאוחר יותר הפך לסוחר עצמאי. בזמן הצנע ייבא ראובן שינפלד ביצים וקרפיונים ו"גם דג לקרדה", ציינו השכנים.
הבן ישראל הלך לבית ספר עממי א' בהדר. גם אחרי שעלו לכרמל, בהיותו בן שבע, המשיך ללמוד בבית הספר בעיר. הוא היה נוסע בבוקר באוטובוס של קו 4, אחרי הלימודים היה הולך לבית סבא וסבתא משה וברכה שינפלד בעיר, ובערב היה חוזר באוטובוס הביתה. את לימודי התיכון סיים בבית הספר הריאלי במחזור של שנת 1936/37. לראובן ורחל גם שתי בנות, מינה ואביגיל.
ראובן נפטר בשנת 1956, האם רחל נפטרה בשנת 1998 בגיל 97. ישראל, שסיפר לי את סיפור המשפחה, נפטר בשנת 2007.
תכנית הבית חזית צפונית חלון חדר המדרגות גגון מעל לחלון
בשנת 1933 הגיעה לחורב 4 משפחת הילב. עו"ד קרל קלמן בן הרמן הילב וגרטרודה בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, שעלו ארצה פעם ראשונה בשנת 1926, חזרו לגרמניה ועלו שוב בשנת 1932.
תחילה גרו ביפה נוף ואז עברו ל"בית שינפלד". בגלל השיפוע, הבניין עמד בחלקו על עמודים וחלקו על הסלע. משפחת הילב שכרה את קומת המסד האחורית ושיפצה שם חדר למגורים. "כולם גרו בחדר אחד. אמא שמה פרימוס על הסלע וזה היה המטבח.
יותר מאוחר הזמינו גנן עם פטיש גדול והוא חצב בסלע והרחיב את השטח, ממנו עשו חדר נוסף לילדים", סיפרה לי מרים.
לקרל וגרטרוד היו שלושה ילדים: גד (רב החובל) נולד בשנת 1924, מרים (סמולנסק) נולדה בשנת 1925 והייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה והאח מיכה. לאחר זמן מה עברו לדירה בקומת הקרקע ברחוב חורב 16. (ראו פרק ט'). גרטרודה בת וולף טראוב נפטרה בשנת 1963, קרל קלמן הילב נפטר בשנת 1973. מרים הילב סמולנסק נפטרה בשנת 2007, וגד הילב נפטר בשנת 2009.
בשנת 1936 הגיעה לאחוזה משפחת לרנר וקנתה את דירתה של משפחת שינפלד בקומת הקרקע של המבנה. בחלק הקדמי, הפונה לרחוב, פתחו בית מרקחת, ואילו דירתם הייתה בחלק האחורי של הבית באותה קומה.
רחל הימלפרב לרנר, ילידה בוקרסט, רומניה, 1906, עלתה ארצה בשנת 1926. רחל למדה רוקחות בפראג לפני המלחמה והתחילה לעבוד כרוקחת בוינה. אח"כ באה ארצה כתיירת, וכאן הכירה את קלמן לרנר. קלמן לרנר היה יליד גליציה. הוא הגיע ארצה בשנת 1924, בגיל 15-16, והיה בוגר מקווה ישראל.
הזוג נישא נישואים פיקטיביים על-מנת שיוכלו להישאר כאן, אך הם נקשרו אחד בשני והחליטו להמשיך בחיים משותפים. רחל נסעה למשפחתה לוינה, אך שבה וחזרה ארצה. אביה, יהודה הימלפרב, הגיע ארצה עם ציוד מלא לבית מרקחת ובשנת 1936 נפתח בבית זה "בית מרקחת אחוזה"
בית מרקחת אחוזה 2005
רבים מתושבי אחוזה זוכרים את בית המרקחת על ציודו המיוחד: ארונות עץ משובח עם מדפים ומגרות "תוצרת וינה", שלא השתנו ושלא נס לחם עם הזמן.
לי זכור השעון מעץ חום שהראה ללקוחות כיצד הזמן שחלף לא הרע עם בית המרקחת. בנוסף לעזרתו בבית המרקחת, עבד קלמן לרנר כגנן בבתי השכונה. האחיות פייג-פגי מרחוב דישראלי 3 סיפרו שקלמן לרנר האגרונום יעץ לרבקה פייג בנושא הצמחייה בביתם.
גם גב' יעקוב מרחוב חורב 9 סיפרה לי שנתנה שתיל של היביסקוס בצבע לבן לקלמן לרנר, ששתל אותו בחזית ביתו. "הצמח מת יחד עם אדון לרנר" סיפרה, והבן עמוס לרנר אישר סיפור זה.
לבני הזוג לרנר נולדו שני ילדים: עמוס ונורית. נורית ביקרה בגן אלמן הסמוך (פרק י"ד) ולמדה בבית הספר הריאלי. נורית סיפרה לי שבבית המרקחת היה הטלפון הראשון באחוזה. רבים באו לטלפן מבית המרקחת, "גם מאחוזת ילדים במעלה רחוב חורב!".
בית המרקחת פעל באחוזה במשך 70 שנה ונסגר בשנת 2007. יהודה הימלפרב נפטר בשנת 1954, קלמן לרנר בן צבי נפטר בשנת 1984 בגיל 78 ורחל לרנר בת יהודה נפטרה בשנת 1993. בנם עמוס המשיך לעבוד בבית המרקחת עד לסגירתו, כעבור שבעים שנה.
עמוס לרנר בבית המרקחת, 2005
משפחה נוספת שהתגוררה בבית זה בשנות השלושים הייתה משפחתם של גרייטל נוסבאום אפשטיין ותיאודור אפשטיין. גב' אפשטיין הייתה צלמת. "היא צילמה צילומים יפים של ילדים בתנועה, שנעו באופן טבעי, לא כפי שנהגו לצלם פעם ילדים באולפן". סיפרו שכנים. גרייטל עשתה גם עבודות יד יפות כגון מחרוזות, הזכורות לשכנותיה, ועבדה בבית הקרנות בחנות של גב' חצרוני. המשפחה עברה לגור ברמת גן ובני הזוג חיו שם עד שיבה טובה.
מעל בית המרקחת גרה משפחת קופמן. אליזבט אלישבע טיפנטל ופאול קופמן, הייתה זו משפחה הולנדית, שנדדה בכל אירופה עד שהגיעו לגרמניה, ומשם עלו ארצה בשנת 1937.
בתם רות נולדה בגרמניה ב-1914, ועלתה ארצה בשנת 1934. הבן קרל נשאר רווק וגר עם הוריו. משפחת קופמן גרה בחורב 4 עד שנת 1960, אז עברו לרחוב הצופים. רות קופמן צוקר הייתה בעלת דיפלומה של גרפולוגיה פסיכולוגית ושלטה היטב בשפות הגרמנית, אנגלית וצרפתית. את כישוריה אלו הביאה ל-ש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה". את קורותיה פרסמה בספר "אני? מרגלת?"
בספר היא מספרת על האירועים המופלאים בהם לקחה חלק במסגרת הש"י. ידיעת שפות וחינוכה האירופאי הקלו עליה להתיידד עם קצינים אנגלים ועם ערבים, וללמוד את אורחותיהם, דבר שהיה לתועלת רבה. אחד המבצעים בהם הייתה מעורבת היה איסוף ידיעות בשנת 1946 שסייעו לפוצץ את הרדאר בכרמל. רות פתחה מכון לגרפולוגיה בשנת 1945 ובתה תמר כבירי מנהלת אותו כיום.
רות קופמן -צוקר ובנה אלי
אליהו ורחל גבריאלוביץ קנו את הבית ממשפחת שיינפלד בשנות הארבעים והפכו לבעלי הבית. משפחת גבריאלוביץ הייתה אחת מהמשפחות הראשונות שהתיישבה בכרמל.
הייתה זו משפחה בעלת אמצעים, שקנתה מידי יורשי קלר חלק מבנייניו שבכרמל. סימה גבריאלוביץ, בת המשפחה סיפרה, שבילדותם גרו במרכז הכרמל ב"מלון כרמל" ברחוב קלר. הילדים הלכו לבית ספר במנזר גרמני בסביבה, מהעדר בית ספר אחר. אך כשההורים הבחינו שהילדים כורעים ברך ומצטלבים, וממלמלים תפילות לישו הנוצרי, התחללו והוציאו אותם מהמנזר.
אליהו רשם את ילדיו לבית הספר עממי א' ברחוב ביאליק בהדר, ובכל בוקר רכבו הילדים על חמורים במורד ההר, כשהמחמרים שומרים עליהם ומובילים אותם בחזרה הביתה לעת ערב. אותו שביל, שהפך למדרגות, נקרא עד היום "שביל החמורים". תוכלו לרדת בהם היום מרחוב יפה נוף ועד לרחוב ארלוזורוב, בקצהו העליון של רחוב בלפור.
כרמלה גבריאלוביץ בתו של אליהו הייתה ילידת 1918/9. נאמר עליה שהייתה ה"יהודייה הראשונה שנולדה בכרמל". היא ובעלה מקסים כהן או קאהן נכנסו לבית בסביבות שנת 1946. לקראת כניסתם לבית זה, הוסיפו לבית עוד קומה, והם גרו בקומה העליונה. מקסים למד טכנולוגיה בטכניון, היה פעיל ב"הגנה". ב-1940 התגייס לצבא הבריטי, לשירות שנמשך עד שנת 1946. בתקופה זו נכנסו לגור בחורב 4.
מקסי השתתף בקורס הקצינים הראשון שארגנו הבריטים ליהודים ולערבים, והתמנה למייג'ור הצעיר ביותר ששרת בבריגדה, ואחד מבעלי הדרגות הבכירות ב"הגנה".כינויו היה "מקסיקן", ויש שחשבוהו למקסיקני, בשל עיניו השחורות ושערו השחור והמתולתל. בשנת 1945 השתתף בהצלת שארית הפלטה דרך הולנד ובלגיה. עם שחרורו החל לסחור במצרכים במחנות הצבא הבריטי, ובתוך כך רכש נשק ותחמושת ל"הגנה".
במלחמת העצמאות פיקד על שני גדודים ב"הגנה", אחד מהם היה גדוד חיפני, שהגן על קווי התחבורה והתנועה לחיפה וממנה. הוא לחם בחיפה והתמנה למפקד חטיבת כרמלי. אחר המלחמה שרת כקצין גבוה במשטרה, והקים בית ספר לשוטרים בשפרעם ומאוחר יותר הקים את משמר הגבול והתמנה כסגן מפקד מחוז במשטרת חיפה. מקסי כהן נפטר בשנת 2009~., כרמלה כהן בת רחל ואליהו נפטרה ב-1999.
כרמלה גבריאלוביץ ומקסים כהן
בשנת 1949 נכנסו לגור ליד משפחת קופמן, בקומה האמצעית של הבית, בנימין גבריאלוביץ, בנם של אליהו וסימה גבריאלוביץ-גבריאלי. בנימין נולד בחיפה בשנת 1914 ואשתו סימה, ילידת 1921, נולדה בגליניאני שבמזרח גליציה, ועלתה ארצה בשנת 1923.
לפני קום המדינה הייתה סימה גבריאלי קשרית של ה"הגנה" בין בית אורן ושאר נקודות השמירה, ושידרה מבית ועד אחוזה שברחוב סיני. לכשגילו האנגלים את מקום השידור, עברו סימה וחבריה לשדר בבית פרטי בפינת צפרירים. לאחר קום המדינה עברה סימה לגור בחורב 4, שם התפנתה דירה של גרמני נוצרי ובחורה תורכיה, שעסקו לכאורה בעסקי שטיחים. סיבת הפינוי הייתה גילוי ה"הגנה" כי הדייר התמים הגרמני אינו אלא מרגל הבא לאסוף ידיעות מהעורף.
סיפור זה סופר לי על ידי דיירי העבר של אחוזה, ולנו לא נותר אלא להאמין בו. בנימין גבריאלוביץ היה מהנדס מכונות וסימה הייתה ציירת ומורה בבית ספר זיכרון יוסף בין השנים 1954-1977. בנימין וסימה גרו ברחוב חורב 4 עד שנת 1964, אז עברה המשפחה לגור ברחוב מוריה.
לאחר שנסגר בית המרקחת הוותיק, נפתחה בו חנות בגדים. בחלק האחורי של הבית, במקום בו גרה משפחת הילב, קיים היום מכון למכשירי שמיעה. בית נוסף נבנה על חלקו האחורי של המגרש. גם שאר הדירות אוכלסו על ידי מכונים ומרפאות שונים, שכן מיקומו של הבית על הציר המרכזי של הכרמל, הופך אותו למבוקש לצרכי מסחר. אך סיפוריהם המופלאים של דייריו הראשונים עדיין מהדהדים בין קירותיו של הבית ומזכירים את עברו.
מקורות:
שיחות עם עמוס ונורית לרנר, שיחות עם מרים הילב סמולנסק, שיחה עם נועם גבריאלי. שיחה עם רות קופמן. שיחות עם ישראל, מינה ואביגיל שינפלד בשנת 2005
אהרוני, שרה. אישים ומעשים בחיפה, כפר סבא, מקסם בע"מ, 1993
גבריאלי, סימה."ראשונים על הכרמל". בעלון מחזור 50 אחוזה - מפרי עתנו. בית הספר "זיכרון יוסף אחוזה"., חיפה 1986
צוקר, רות. אני? מרגלת? משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1997
מידע על רות צוקר ניתן למצוא גם באינטרנט.
התמונה של כרמלה גבריאלוביץ מקסים כהן היא מתוך הספר "אישים ומעשים בחיפה"
התמונה של רות צוקר ובנה היא מתוך ספרה "אני? מרגלת?"