לאחרונה, נתרם לספרייה אוסף ספרים וכתבי עת במגוון שפות, מעיזבונו של פרופסור יהושפט הרכבי ז"ל, ראש אמ"ן לשעבר, פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית וחתן פרס
ישראל לחקר מדע המדינה לשנת 1993.

פריטי המידע שנקלטו באוסף (כ-1500) העשירו את הספרייה בתחומים הבאים: יחסי ישראל ערב, היסטוריה של המזרח התיכון, היסטוריה של ארץ ישראל, מדע המדינה, פילוסופיה כללית ויהודית ושפה וספרות ערבית.

 לרשימת הספרים שנקלטו בספרייה.

להלן דברים שכתב פרופ' אמריטוס אמציה ברעם מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, לזכרו של פרופ' יהושפט הרכבי:

את יהושפט הרכבי פגשתי לראשונה כשבחרתי בשיעור שלו באוניברסיטה העברית "קריאה ביקורתית בכתביהם של הוגי דעות ערבים בעת החדשה" או שיעור בשם דומה. היינו בני מזל: מספר התלמידים בכיתה היה שלושה, כולנו תלמידי מ.א ודוקטורט. "פטי" התעקש שנקרא לו בכינוי זה , ולא "פרופסור הרכבי" שהיה בעיניו מיותר לחלוטין.

הטקסט העיקרי שקראנו היה של פילוסוף סורי, צאדק ג'לאל אל-עט'ם, "לקח הערבים לאחר התבוסה". הספר נכתב בהשראת התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים והייתה בו התקפה מדהימה נגד האסלאם . אלעט'ם ראה בדת האסלאם את הגורם הראשי לפיגורם של הערבים ולהנצחת נחיתותם. ספר כזה יכול היה לצאת רק בשלוש או ארבע מדינות ערביות בעת ההיא: סוריה ועיראק תחת שלטון הבעת', לבנון החופשית יחסית עדיין ותוניסיה.
בהדרכתו של "פטי" למדנו להעריך את האומץ שנדרש לפרסם ספר כזה ,מה עוד שהכותב, אל-עט'ם, היה ערבי סוני. אין ספק שהנשיא חאפט' אלאסד העלוי (עלוים אינם מוסלמים לדעת רוב המוסלמים) תמך בספרו ובכותבו שכן היה שליט חילוני למהדרין. עם זאת בעולם הערבי, זכה הספר לביקורת קשה מאוד שכללה איומים על חייו של הכותב.

כמורה, הרכבי הקסים אותנו, באישיותו החמה והדמוקרטית, ובעומק הניתוח האינטלקטואלי. זו הייתה תחילתה של ידידות ארוכה. המשכתי להיפגש עם "פטי" בתכיפות רבה ושוחחנו על הסכסוך הישראלי-ערבי בכל תפנית.

ערב ביקור אל-סאדאת בישראל (נובמבר 1977) היה הרכבי "נץ" פוליטי מובהק. כשפרסמנו רבקה ידלין ואני מאמר שדיווח על תמורה במצרים לכיוון של שלום התלהב "פטי" בעיקר מאזהרותינו שלא לראות בתמורה החיובית כלשעצמה מעין הבטחה משיחית . אנו סברנו שהתמורה שאותה איבחנו ב- 1976 ביטאה פרגמטיות גוברת בקרב האליטה המקורבת לסאדאת במצרים, אך הזהרנו שאין שום סימן להכרה בזכות הקיום של ישראל.
"פטי" שפרסם שנים אחדות קודם לכן ספר מעולה שחשף את עומק השנאה הערבית לישראל התקשה לקבל את הנבואות שבאו מכמה היסטוריונים של המזרח התיכון בישראל ב-1972 שפניה של מצרים לשלום. לכן גם הסתייג – אם כי בזהירות – ממסקנותינו במאמר מ- 1976 שבכל זאת יש סימנים חיוביים מקאהיר .

במבט לאחור, צדק הרכבי וצדקו המנבאים שלום עם מצרים. השנאה לישראל ומגמות החיסול במצרים ובעולם הערבי ובודאי במחנה הפלסטיני נמשכים גם היום, אלא שבמקביל יש קבוצות ומנהיגים ערביים המעוניינים לשים קץ לסכסוך על ידי הסדר מדיני . הכרה בזכות הקיום של ישראל? עדיין לא. סיום הסכסוך? אולי, ואולי לא.

ביקור סאדאת בא על כולנו בהפתעה, גם עלי. ציפיתי לתמורה הדרגתית לאורך השנים והנה בסוף 1977 הנשיא המצרי מבקר בירושלים. אני זוכר היטב שבשיחות עם הרכבי לאחר הביקור הסכמנו שזה לא פחות מדהים מביקור של נשיא המאדים בכנסת. הביקור הזה שינה את ראייתו של הרכבי, מן היסוד. הוא מעולם לא שגה באשליות על אהבה וידידות נצח עם הערבים, אך השתכנע שגם בלי האהבה אפשר וצריך להגיע להסדר שלום. הוא תמך בהסכמי קמפ-דיוויד ללא כל הסתייגות, והדבר כלל הסכמה לאוטונומיה פלסטינית כלשהי.
פגישותינו האחרונות היו ב- 1986. "פטי" ידע שסופו קרב: הוא לקה בסרטן והצפי לא היה אופטימי. נדהמתי מדבריו. הוא ביטל לחלוטין את חשיבות חייו שלו: הקץ הקרב כמעט שלא הטריד אותו. אך, הוא היה פסימי להחריד לגבי המשך קיומה של מדינת ישראל. הוא האמין שהפתרון היחידי הוא נסיגה "מהשטחים הכבושים" עדיף בהסכם עם ירדן (ב- 1988 נעשה פתרון זה בלתי אפשרי).

אם לא נעשה זאת , סבר, ישראל תהיה גדולה ורחבה יחסית, מהנהר לים, אלא שהיא תאבד את נשמתה. הציונות תובס כיוון שלא יהיה שום פתרון לבעיה הפלסטינית. הדיכוי שהיה מתון בשנות השמונים יהיה חייב להתגבר. היישובים היהודים ב"שטחים" יתרחבו ויהפכו לישות פוליטית שאי-אפשר יהיה לבטלה. עקירת יישובים תהיה בלתי אפשרית, ואפילו עצירת ההתנחלויות תכשל. ערוב- האוכלוסיות יהיה לבלתי הפיך. הוא ראה בכך את סופה של מדינת ישראל וסופה של הציונות – ישראל תהפוך לדרום אפריקה. היא תהיה מוקצית מחמת מיאוס בעולם כולו. מהחזון הציוני האידיאליסטי לא יישאר מאום. כל זאת אמר כשהלכנו באזור שומם ליד "הגבעה הצרפתית" ועד היום אינני יכול להשתחרר מאווירת האפוקליפסה הזו. זהו זכרוני האחרון מ"פטי", מורי האהוב והנערץ.

שנים רבות אחר כך התבקשתי להרצות על עיראק של צדאם חוסיין במרכז על שם וודרו ווילסון בוושינגטון הבירה. לאחר ההרצאה ניגש אלי גבר בשנות העמידה והציג עצמו: פרופ' צאדק ג'לאל אל-עט'ם, מדמשק. תגובתי הייתה של הלם: פתאום חזרו אלי כל הזיכרונות על "פטי" ושנות הידידות הארוכה, על הקורס ועל "לקח הערבים לאחר התבוסה". הוא ביקש ממני שאגיע למשרדו, הוא היה "עמית מחקר" במרכז. שוחחנו ארוכות על דת האסלאם, על העולם הערבי, על סוריה ועל ישראל. ואז שאלתי אותו האם קרא משהו מספריו של הרכבי. הוא צעד אל הקיר שהיה כולו ספרייה גדולה , והראה לי בגאווה שני ספרים של הרכבי. אחד מהם, "החלטותיה הגורליות של ישראל" (באנגלית ,1988). אף קרא! זה היה ציון לשבח , משום שלפי הפילוסופיה שלו, כך הסביר לי, "או שאתה קורא או שאתה כותב" , והוא הודה בשמחה שאת מרבית הספרים שבספרייתו לא קרא כלל וכנראה גם לא ייקרא. מעניינת מאוד בשבילי הייתה גם העובדה שספר ישראלי נוסף שממש קרא היה של ידידו הקרוב של הרכבי, עמנואל סיוון, "קנאי האסלאם", והוא סייע לו בכתיבת ספר בעת שנפגשנו נגד האסלאם הפוליטי. יחסו להרכבי, היה של הערכה עמוקה. סיפרתי לו שזה בדיוק היה גם יחסו של הרכבי אליו. לא מזמן נפטר גם צאדק ג'לאל אל-עט'ם. מעגל נסגר.
אמציה ברעם

 אנו מבקשים להודות למשפחת הרכבי על תרומתם הנדיבה!

 הכנת הסקירה: ערן גולדנברג, ענף שירותים טכניים ותחום יעץ

כידוע, בין השנים 1975-1986 התקיים בארגנטינה משטר צבאי.
עצם העובדה שהצבא לקח לידיו את השלטון לא הייתה בחינת חידוש, לא בתולדות ארגנטינה ולא בתולדות יבשת דרום-אמריקה, אשר ידעו הפיכות והפיכות נגד רבות. החידוש היה בניהול "המלחמה המלוכלכת", כשה"חונטה" ( ‎ (juntaהשולטת דרסה ברגל גסה זכויות אדם ולא הבחינה בין נשים או גברים, זקנים וילדים.
כל חשוד היה בחינת אשם בהשתייכות לתא טרוריסטי עד שיוכיח את חפותו, אם אמנם התאפשר לו לעשות כן, ולרוב עינו, הרגו, ירו ולא נשאלו שאלות‎.
האוסף שלפנינו הוא ייחודי במובן זה שנאסף בעמל רב על ידי משפחות "הנעלמים", שם הזוי שניתן לאלפי איש ואישה אשר נעלמו, ואשר מעולם לא נשפטו על ידי מערכת כלשהי.
המספרים נעים בין 30,000 ל- 40,000 איש ואישה, בקרבם כ- 1,500 יהודים.
המספרים אינם מקבילים לאחוז היהודים באוכלוסיית ארגנטינה והם מבטאים ללא ספק את הפן האנטישמי שהתלווה למלחמה המלוכלכת. כדאי לציין שבמבצע "קונדור" הוכרז על שיתוף הפעולה בין ארגנטינה, צילה (באותה עת תחת שלטון הרודן פינושה), וברזיל, כך שאנשים שהצליחו לעבור את הגבול הוחזרו לעומת שבאו‎.

האוסף הגיע לספריית אוניברסיטת חיפה בזכות ארגון ממוריה (Memoria)
ארגון התנדבותי של כל אלו אשר חוו על בשרם את המשטר הצבאי ו/או ביקשו להנציח את יקיריהם. האוסף מתמקד בגזרי עיתון כמו גם דוחות שהתקבלו מאלו ששרדו את זוועות המשטר‎.

האוסף נמצא בארכיון אבא חושי חדר נדירים בספריה
תודה לעדינה צור ג'יג'י

בתור חוקר הנשוי לספרנית, אני מרבה לשמוע על חידושים בספריה דרך הספרנית האישית שלי.
לפני כמה ימים אמרה לי ג'ולין: "אתה פשוט חייב להיכנס לאתר של ISI!" אמרתי: "בטח יש שם רק חומר במדעי הטבע."
אבל בתור בעל ניסיון ידעתי שאשתי תמיד צודקת, אז נכנסתי לאתר, או, ליתר דיוק, ניסיתי.
הקישור פשוט לא עבד. פניתי ליעל גולן והיא מיד השיבה: "תנסה ללחוץ על CTRL בזמן שאתה לוחץ על הקישור."
וואלה! זה עבד. (אני אומר תמיד לתלמידי שחלק גדול מאד במחקר זה לדעת את מי לשאול...)
אז נכנסתי ל ISI (שירות של Web of Knowledge), וכמובן חיפשתי קודם כל את עצמי (בשירות "author finder") -
אם אומר לכם חוקר שהוא לא מחפש את עצמו דבר ראשון כשנתקל בקטלוג או במפתח של ספר - אז דעו לכם שיש לכם עסק עם אדם שאינו בדיוק מקיים את המצווה "מ?ד??ב?ר ש??ק?ר ת??ר?ח?ק".
בכל אופן, אחרי שגאוותי שבעה, חיפשתי דמויות שאני מרבה לחקור אותם, דוגמת הרמב"ם, רלב"ג ואברבנאל - וממש הופתעתי לטובה מכמות המחקרים הרשומים שם.
אני מנסה לעקוב בקפדנות על הנעשה בתחום שלי (בעצם, לא כל כך קשה - אני מכיר אישית כמעט כל מי שעוסק בפילוסופיה יהודית ביניימית בכל ה- United Federation of Planets, ובכל זאת מצאתי מאמרים שלא ידעתי על קיומם.
עוד דבר נחמד: ניתן "לייצא" (export) פריטים ישר מ ISI אל Endnote - דבר שחוסך הקלדה רבה!

אני מאחל לכולכם חיפושים מעניינים!

מנחם

הערה: כאשר אין כל תגובה כשלוחצים על קישורים לכניסה למאגרי מידע - יש להחזיק את מקש ה-control, ואז ללחוץ על העכבר (אפשרות זו היא דרך לעקוף את הבעיה, אך אינה עובדת בכל המקרים).

הסבר לתופעה: קיימת כנראה חסימת POP-UPS במחשב או בהגדרות הדפדפן עצמו.
חסימה כזו נגרמת ע"י תוכנות כגון: Firewall, Hotbar, Toolbar

הישג ארכיאולוגי-בלשי יוצא דופן בעונת החפירות הראשונה של האוניברסיטה בתל-שקמונה: מבנה מגורים מתקופת ממלכת ישראל, שנחפר לראשונה לפני כ-40 שנים ובעקבות העזובה במקום נטמן מתחת לערימות של אדמה ופסולת, נחשף שנית. למרבה הפתעתם של החוקרים, המבנה נשאר ברמת שימור גבוהה והוא למעשה המבנה השמור ביותר מתקופת ממלכת ישראל שקיים כיום.

לידיעה המלאה

בעקבות פרסום ממצאי החפירה בשקמונה שנערכו לאחרונה על ידי ד"ר מיכאל אייזנברג וד"ר שי בר מהמכון לארכיאולוגיה ע"ש זינמן באוניברסיטת חיפה, מצורפות תמונות מסקר כרמל שנערך בשנים-1967-1964 על ידי הארכיאולוגים פרופ' אברהם רונן ויעקב עולמי ז"ל ומצוי באלבומי "סקר כרמל" שבספריה.

אלבומי "סקר הכרמל" המכילים מאות תמונות מאזור חוף הכרמל של החפירות, הממצאים והנוף סביב נשמרו בספריה וכעת יקוטלגו, יסרקו ויועלו בפרויקט שימור דיגיטלי מיוחד של הספריה לאינטרנט.

חומר זה המצוי רק בספרית אוניברסיטת חיפה עשוי לתרום למחקר הארכיאולוגי במישור החוף והכרמל.

התמונות נבחרו בעזרתו של פרופ' אברהם רונן שהעביר לספריה חומר ויזואלי כתוספת לסקר.

 הכנת הסקירה: יהודית צנר ואורה זהבי 

נושא אחר שמעניין אותי ואני מקווה לעסוק בו מהווה המשך לתחום שעסקתי בו לפני מספר שנים, תפיסות של הריון בחברה היפנית. מעניין אותי לבחון מה קרה לתפיסות הללו אחרי הקטסטרופה שם, האם התפיסה שלהם כי האימהות הן האחראיות הבלעדיות לייצר בגופן סביבה מתאימה לתינוק השתנתה במשהו, מה לגבי אופי השיח המדיקלי ונושאי אבחון גנטי. לספר שפרסמה ד"ר עברי ראו קישור לקטלוג:  Embodying Culture: Pregnancy in Japan and Israel
 
לאתר החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה

 הכנת הסקירה: קרן ברנר, תחום מדיה ואשת הקשר לחוג 

يـا وطنــي، يــا وطنــي     حبّـك قد تيّمنـــــــي

حبّــــك أقصـى مأربـي     فأنـــــــت أمّي وأبي

بل مطلبي، بل مكسبي     ومقصدي في الزمن

הו מולדתי, הו מולדתי, בשל אהבתי, אני עבד נרצע לך

אהבתך היא שאיפתי הגדולה ביותר, את אמי ואבי

אף רצוני, הרווח שלי ותשוקתי בכל זמן.

שורות אלה, המבטאות את תחושותיו של המשורר בנעוריו, מהוות אספקלריה נאמנה להתעוררות שאחזה בשנות העשרים של המאה החולפת בבני הדור העיראקי הצעיר, על רקע התקוות והשאיפות לייסודה של מדינה מתקדמת. על פי אחת העדויות, הולחנו שורות אלה ובני נוער עיראקים מכל הדתות נהגו לשיר אותן כביטוי לשאיפותיהם. מיכאל חש בבטחה שהוא חלק בלתי נפרד מן התרבות הערבית-מוסלמית ולכן הרשה לעצמו להפגין חדשנות מסוימת ולחרוג מן המסגרות הצורניות המקובלות של השירה הערבית באותם ימים, בדרך כלל תוך חיקוי המגמה שנקטו המשוררים הערבים הנוצריים שפעלו בארצות הברית.
על יצירתו הפיוטית, לפחות בשלביה הראשונים, ועל יצירתו בתחום אמנות הסיפור הקצר, שרתה אווירה רומנטית, בעיקר בהשפעת ג'בראן ח'ליל ג'בראן (1931-1883)  ובהשפעת הספרות הרומנטית הצרפתית. מיכאל, שהיה בטוח כי הדת אינה אמורה להוות מכשול כלשהו בדרכו של יוצר יהודי כחלק מהתרבות הערבית, לא הקפיד תמיד, בעיקר בשיריו המוקדמים, לטשטש את זהותו היהודית.
רק בשלב מאוחר יותר, בעיקר לאחר התגברות המתח היהודי-ערבי במזרח התיכון, עשה זאת.

בגיליון הראשון של כתב העת החלוצי אל-מצבאח (המנורה), שיצא לאור ב-10 באפריל 1924, התפרסם שירו של 'עבאדת אל-חב' (הסגידה לאהבה). מיכאל מוצג בהקדמה לשיר כמי שאוהב את "הספרות הערבית העכשווית, ושואף בכל מאודו לראות את ארצו [עיראק] זוכה בידע ובספרות היאים לה כשאר הארצות המתפתחות". השיר מעוצב במתכונת סטרופית, שאפיינה בשנים ההן את האסכולה הרומנטית בשירה הערבית, בעיקר את המשוררים הנוצריים שהיגרו מסוריה ולבנון לארצות הברית.

להלן תרגום של השורות האחרונות בשיר:

שאי אותי על כנף ענן

וקחי אותי אל עולם החלומות

שם האוהב בחשכה

סוגד לאהבה כמו שאת סוגדת לה

באוגוסט 1931, קיבלו קוראי כתב העת העיראקי המוביל אל-חאצד כשי קובץ שירים של מיכאל, הנושא את הכותרת אל-מרוג' ואל-צחארא: מג'מועה קטע נפיסה מן אל-שער אל-מנת'ור (העמקים והמדבריות: קובץ של קטעים יקרי ערך של שירת פרוזה). מיכאל, המוגדר על גבי העטיפה כמשורר הרגש והדמיון, ויתר לחלוטין, בשירים שנכללו בקובץ, על משקל וחריזה ונקט מקצב של שירת פרוזה, אופן הבעה חדשני לחלוטין באותן שנים. לקובץ צירפה מערכת אל-חאצד את המילים הבאות:

בלי הקדמה ובלי מבוא אנו מלווים, ככלה לחופתה, את הקובץ העמקים והמדבריות אל קוראי וקוראות כתב העת. האם זקוקה הנפש למתווך שיסייע לה להבין נפשות אחרות? בפרקים המעטים הללו יש להט אהבה מתמדת, קסם יופי שובה לב וכאב של נפש שתעתועי הגורל התעללו בה.

ואתה הקורא, אם הנך אוהב פצוע לב או מסכן חסר מזל, כשתעיין בהם תמהלנה דמעותיך בדמעות המשורר ופעימות לבך תהיינה הד לפעימות לבו.

ואת הנערה, כאשר תעייני בפרקים הללו, אם נפשך מעלה חלודה בכלאה, אנא לטשי אותה בחכמת האהבה הזו, או אם לבך צמא במדבר ההוויה, הרווי אותו ממעיין יופי השירה השופעת הזו.

העמקים והמדבריות אינו רומן בדיוני מן הסוג שהקורא מעיין בו פעם אחת ומשליך אותו אל פינה בספרייתו. אלה הם הגיגי נפש זרה ומלאת רגש, ככל שתרבה להעמיק בהם תתעצם תשוקתך אליהם ותגדל הנאתך מן המסתורין שבהם.

בקובץ חמישים פרקים והוא נחלק לשני חלקים בהתאם לכותרתו: בחלק הראשון, 'העמקים', 21  קטעים עם כותרות נפרדות לכל קטע. החלק השני, 'המדבריות', כולל 29  קטעים דומים. בפתיחה לחלק הראשון מוזמן הקורא, שהעצב סוגר עליו, לתת דרור לנפשו בעמקים, שהם "הנמל היחיד לנפשך המתעוררת והשאפתנית". הקטעים בחלק זה מציגים אני דובר מתייסר, המשוטט ב'בסתן החיים', ככותרת הקטע הראשון, כפות רגליו שותתות דם מן הקוצים שהוא דורך עליהם, העצים מאלצים אותו לכפוף קומתו, אבל הוא מתעקש למצוא את האהבה שבכוחה לשים קץ לייסורים שבלבו. הנמען בקטע הראשון הוא 'אל האהבה', ואילו בקטע השני מופיעה הנמענת האהובה, והאני הדובר מתחנן בפניה לאפשר לו להיכנס אל ביתה שכן "העייפות התישה את כוחותיי, נדודי השינה העלו פצעים על עפעפי, הריחוק שחק את גופי, האהבה עיוורה את ראייתי הפנימית, הרשי לי להיכנס, הנה עומד אני על מפתן דלתך".
בתחום הפרוזה, פרסום הסיפור האמנותי הערבי הראשון בעיראק מיוחס למראד מיכאל.  הסיפור, שכותרתו 'שהיד אל-וטן ושהידת אל-חב' (חלל המולדת וחללת האהבה), פורסם בחלקים בעיתון אל-מפיד, בחודשים מרס ואפריל  1922. אחד הסיפורים המפורסמים של מיכאל, אשר משקף את השלב הרומנטי בהתפתחות הסיפור הקצר של היהודים בעיראק, הוא 'אל-באא'ס' (האומלל). מבחינת התמטיקה, למרות הרכיב הריאליסטי המרומז בסיפור של עושק חברתי והבדלי מעמדות, שולטת בו הזדהות עם הנדכאים ונקודת ראות רומנטית, בעיקר על פי הכיוון הסוציאלי של הרומנטיקה הצרפתית. ניכרת כאן השפעת עלובי החיים (Les Misérables) (2681) של ויקטור הוגו, ולא מן הנמנע שמראד מיכאל קיבל השראה לכותרת סיפורו מן התרגום הערבי של כותרת יצירה זו (אל-בא'סאא').

נטיותיו הרומנטיות של מיכאל הופיעו ביצירותיו קודם לכן, בעיקר באלה שפרסם בכתב העת אל-מצבאח, שם פרסם גם בשם העט 'סאכן אל-ע'אבאת' (שוכן היערות). למשל, באוקטובר 1925 התפרסם באל-מצבאח הקטע 'פי אל-צחראא'' (במדבר) מתוך ספר שהכין מיכאל לדפוס, שכותרתו אל-דרויש (המתנזר). בסופו של דבר לא יצא הספר לאור, אבל מן הקטע שהתפרסם ניתן להקיש על אופיו הרומנטי של הספר, המשלב קטעים בפרוזה עם פרוזה פיוטית, תוך שימוש רב באנלוגיות בין מצבים נפשיים ונופי טבע והיטלטלות בין עולם החלום למציאות. גם קטעים נוספים מן הספר, שכותרתם 'אל-חקיקה' (האמת) ו'אל-ג'באר' (העצום) - שהתפרסמו בגיליונות מאוחרים יותר של כתב העת - כוללים שירה בפרוזה בעלת נימה רומנטית מובהקת.

עיקר פעילותו של מיכאל כמשורר היה בשנות העשרים והשלושים, שנים שבהן הגיע לשיאו החזון התרבותי של היהודים. מאז שנות הארבעים, בוודאי לאחר שהשתקע בישראל, הפכה שירתו להד חיוור לפעילותו בשנים שלפני כן. ייתכן שמבחינה פואטית נדמה שהוא משכלל את הבעתו, אבל התנופה הניכרת בשיריו בשני העשורים הראשונים ליצירתו, תנופה המשקפת נאיביות של יוצר המאמין שבכוחו לסלול דרך חדשה, נמוגה לחלוטין כשהנסיבות החוץ-ספרותיות טפחו על פניו. בישראל שימש מיכאל במשך שלוש שנים עורך הנספח הספרותי של העיתון הממשלתי אל-יום, השלים את עבודת המוסמך שלו באוניברסיטה העברית, ואת עבודת הדוקטור באוניברסיטת תל-אביב, שהתבססה על חומר מן הגניזה הקהירית, ובשנת 1965  זכה בתואר דוקטור. מאז ועד מותו עסק בעיקר בהוראה, בין היתר באוניברסיטת תל-אביב ובבית המדרש למורים ערביים בחיפה. פעילותו הספרותית בישראל הייתה מצומצמת ולא חרגה ממסגרת הפעילות של היוצרים המקורבים לממסד, שכתבו בישראל כבנים אבודים ששבו למולדתם.

לעיונכם מידע נוסף על אוסף מרהיב זה שכתבה ד"ר סגרה: 

אוסף התמונות הוא חלק מפרויקט אישי, המתמקד באיסוף ותיעוד  גן הרנסנס האיטלקי במבט של ארכיאולוג ושל משמר.

העיקרון הוא כי התיעוד מהווה חלק מהרשמים על אתר ספציפי, שניתן ללמוד ממנו רבות על צורת הגן, על שכבות התכנון ועל ההיסטוריה שלו. על פי רוב, גם באתרים המפורסמים, המחקר אינו קיים, ואם הוא קיים הוא חלקי, ומשאיר סימני שאלה רבים פתוחים. הדבר נכון גם לגבי וילה לנטה בבאניאה - Villa Lante, Bagnaia, שהוא הגן היפה והמוצלח ביותר שנותר לנו מהמאה ה-16.

בכל אתר ואתר, הן במפורסמים והן בידועים פחות, ישנם אלמנטים מפתיעים, מסקרנים ומעניינים. שיטת התיעוד על ידי תמונות וצילומים אינה חדשה, ורבים נקטו בה לפני, כמו בני האצולה הצפוניים (אנגלים בעיקר) שתרו את איטליה לפי מסלול ה-Grand Tour, במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. כל דור ראה במקומות הללו דברים אחרים, וזה באמת דבר מפתיע.

התיעוד חשוב מאחר ולפעמים הגנים ההיסטוריים עוברים שינויים מהותיים, בעיקר כשמדובר באלמנטים צמחיים, עליהם לא חל פיקוח מחמיר על ידי מוסדות השימור האיטלקיים, המתמקדים במבנים, אלמנטים של הנוף הקשה, כגון פסלים, קירות תמך, בלוסטראדות, מזרקות וכד', או שחלים שינויים לכיוון אחר, לאחר שחלק מהגן עובר שיקום, ונותן לראותו לפני ואחרי השיקום (לדוגמה וילה ד'אסטא בטיבולי -Villa d'Este, Tivoli, שעבר שיקום של כל מערכות המים לפני כעשר שנים בערך).

האתגר הוא להגיע למקומות הפרטיים, אליהם קשה להיכנס ויש צורך להתארגן ולבקש היתרים מראש, במקומות אלו ניתן לגלות אלמנטים שנשמרו בצורה אוטנטית יותר מאשר בגנים ידועים שהפכו לציבוריים, שעברו סדרת שלבי תכנון ושיקום (כמו וילה לנטה - Villa Lante, Bagnaia, השומרת על הטופוגרפיה המקורית, אבל עברה שיקום במאה ה-18 תחת משפחת לנטה דלה רוורה - Lante della Rovere Family, וכן בתחילת המאה העשרים, ע"י מוכר העתיקות היהודי אנג'לו קנטוני - Angelo Cantoni, שרכש אותה, שיקם אותה והוריש אותה במתנה למדינה).

תיעוד היער הקדוש בבומרצו - Sacro Bosco, Bomarzo , גם חשוב, כיון שחלק מהפסלים הועברו ממקום למקום, הכניסה לקהל המבקרים היום ליער הקדוש בבומרצו אינה הכניסה המקורית וחלק מהאתר לא נחפר.

במספר מקרים - מעטים למזלנו- הצילומים הפכו לתיעוד היחיד של גן שעבר שיקום, ועל ידי כך איבד הרבה מהאופי ההיסטורי-הנופי שלו (לדוגמה: וילה איל פוצינו בססטו פיורנטינו שליד פירנצה Villa Il Pozzino in Sesto Fiorentino near Florence
יש לקוות כי הצילומים יוכלו לשמש את הציבור המגלה בהם עניין ואולי אף יהוו תמריץ למציאת אפיקי מחקר חדשים.
אפשר גם להביט בהם ולחלום על מקומות יפים...

 הכנת הסקירה: פרופ' עדה סגרה  ויהודית צנר. הכנת המצגת: קרן ברנר

 

מצורפת מצגת קצרה עם תמונות מן האוסף

לאחרונה, נתרם לספרייה אוסף ספרים וכתבי עת במגוון שפות, מעיזבונו של פרופסור יהושפט הרכבי ז"ל, ראש אמ"ן לשעבר, פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית וחתן פרס
ישראל לחקר מדע המדינה לשנת 1993.

פריטי המידע שנקלטו באוסף (כ-1500) העשירו את הספרייה בתחומים הבאים: יחסי ישראל ערב, היסטוריה של המזרח התיכון, היסטוריה של ארץ ישראל, מדע המדינה, פילוסופיה כללית ויהודית ושפה וספרות ערבית.

 לרשימת הספרים שנקלטו בספרייה.

להלן דברים שכתב פרופ' אמריטוס אמציה ברעם מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, לזכרו של פרופ' יהושפט הרכבי:

את יהושפט הרכבי פגשתי לראשונה כשבחרתי בשיעור שלו באוניברסיטה העברית "קריאה ביקורתית בכתביהם של הוגי דעות ערבים בעת החדשה" או שיעור בשם דומה. היינו בני מזל: מספר התלמידים בכיתה היה שלושה, כולנו תלמידי מ.א ודוקטורט. "פטי" התעקש שנקרא לו בכינוי זה , ולא "פרופסור הרכבי" שהיה בעיניו מיותר לחלוטין.

הטקסט העיקרי שקראנו היה של פילוסוף סורי, צאדק ג'לאל אל-עט'ם, "לקח הערבים לאחר התבוסה". הספר נכתב בהשראת התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים והייתה בו התקפה מדהימה נגד האסלאם . אלעט'ם ראה בדת האסלאם את הגורם הראשי לפיגורם של הערבים ולהנצחת נחיתותם. ספר כזה יכול היה לצאת רק בשלוש או ארבע מדינות ערביות בעת ההיא: סוריה ועיראק תחת שלטון הבעת', לבנון החופשית יחסית עדיין ותוניסיה.
בהדרכתו של "פטי" למדנו להעריך את האומץ שנדרש לפרסם ספר כזה ,מה עוד שהכותב, אל-עט'ם, היה ערבי סוני. אין ספק שהנשיא חאפט' אלאסד העלוי (עלוים אינם מוסלמים לדעת רוב המוסלמים) תמך בספרו ובכותבו שכן היה שליט חילוני למהדרין. עם זאת בעולם הערבי, זכה הספר לביקורת קשה מאוד שכללה איומים על חייו של הכותב.

כמורה, הרכבי הקסים אותנו, באישיותו החמה והדמוקרטית, ובעומק הניתוח האינטלקטואלי. זו הייתה תחילתה של ידידות ארוכה. המשכתי להיפגש עם "פטי" בתכיפות רבה ושוחחנו על הסכסוך הישראלי-ערבי בכל תפנית.

ערב ביקור אל-סאדאת בישראל (נובמבר 1977) היה הרכבי "נץ" פוליטי מובהק. כשפרסמנו רבקה ידלין ואני מאמר שדיווח על תמורה במצרים לכיוון של שלום התלהב "פטי" בעיקר מאזהרותינו שלא לראות בתמורה החיובית כלשעצמה מעין הבטחה משיחית . אנו סברנו שהתמורה שאותה איבחנו ב- 1976 ביטאה פרגמטיות גוברת בקרב האליטה המקורבת לסאדאת במצרים, אך הזהרנו שאין שום סימן להכרה בזכות הקיום של ישראל.
"פטי" שפרסם שנים אחדות קודם לכן ספר מעולה שחשף את עומק השנאה הערבית לישראל התקשה לקבל את הנבואות שבאו מכמה היסטוריונים של המזרח התיכון בישראל ב-1972 שפניה של מצרים לשלום. לכן גם הסתייג – אם כי בזהירות – ממסקנותינו במאמר מ- 1976 שבכל זאת יש סימנים חיוביים מקאהיר .

במבט לאחור, צדק הרכבי וצדקו המנבאים שלום עם מצרים. השנאה לישראל ומגמות החיסול במצרים ובעולם הערבי ובודאי במחנה הפלסטיני נמשכים גם היום, אלא שבמקביל יש קבוצות ומנהיגים ערביים המעוניינים לשים קץ לסכסוך על ידי הסדר מדיני . הכרה בזכות הקיום של ישראל? עדיין לא. סיום הסכסוך? אולי, ואולי לא.

ביקור סאדאת בא על כולנו בהפתעה, גם עלי. ציפיתי לתמורה הדרגתית לאורך השנים והנה בסוף 1977 הנשיא המצרי מבקר בירושלים. אני זוכר היטב שבשיחות עם הרכבי לאחר הביקור הסכמנו שזה לא פחות מדהים מביקור של נשיא המאדים בכנסת. הביקור הזה שינה את ראייתו של הרכבי, מן היסוד. הוא מעולם לא שגה באשליות על אהבה וידידות נצח עם הערבים, אך השתכנע שגם בלי האהבה אפשר וצריך להגיע להסדר שלום. הוא תמך בהסכמי קמפ-דיוויד ללא כל הסתייגות, והדבר כלל הסכמה לאוטונומיה פלסטינית כלשהי.
פגישותינו האחרונות היו ב- 1986. "פטי" ידע שסופו קרב: הוא לקה בסרטן והצפי לא היה אופטימי. נדהמתי מדבריו. הוא ביטל לחלוטין את חשיבות חייו שלו: הקץ הקרב כמעט שלא הטריד אותו. אך, הוא היה פסימי להחריד לגבי המשך קיומה של מדינת ישראל. הוא האמין שהפתרון היחידי הוא נסיגה "מהשטחים הכבושים" עדיף בהסכם עם ירדן (ב- 1988 נעשה פתרון זה בלתי אפשרי).

אם לא נעשה זאת , סבר, ישראל תהיה גדולה ורחבה יחסית, מהנהר לים, אלא שהיא תאבד את נשמתה. הציונות תובס כיוון שלא יהיה שום פתרון לבעיה הפלסטינית. הדיכוי שהיה מתון בשנות השמונים יהיה חייב להתגבר. היישובים היהודים ב"שטחים" יתרחבו ויהפכו לישות פוליטית שאי-אפשר יהיה לבטלה. עקירת יישובים תהיה בלתי אפשרית, ואפילו עצירת ההתנחלויות תכשל. ערוב- האוכלוסיות יהיה לבלתי הפיך. הוא ראה בכך את סופה של מדינת ישראל וסופה של הציונות – ישראל תהפוך לדרום אפריקה. היא תהיה מוקצית מחמת מיאוס בעולם כולו. מהחזון הציוני האידיאליסטי לא יישאר מאום. כל זאת אמר כשהלכנו באזור שומם ליד "הגבעה הצרפתית" ועד היום אינני יכול להשתחרר מאווירת האפוקליפסה הזו. זהו זכרוני האחרון מ"פטי", מורי האהוב והנערץ.

שנים רבות אחר כך התבקשתי להרצות על עיראק של צדאם חוסיין במרכז על שם וודרו ווילסון בוושינגטון הבירה. לאחר ההרצאה ניגש אלי גבר בשנות העמידה והציג עצמו: פרופ' צאדק ג'לאל אל-עט'ם, מדמשק. תגובתי הייתה של הלם: פתאום חזרו אלי כל הזיכרונות על "פטי" ושנות הידידות הארוכה, על הקורס ועל "לקח הערבים לאחר התבוסה". הוא ביקש ממני שאגיע למשרדו, הוא היה "עמית מחקר" במרכז. שוחחנו ארוכות על דת האסלאם, על העולם הערבי, על סוריה ועל ישראל. ואז שאלתי אותו האם קרא משהו מספריו של הרכבי. הוא צעד אל הקיר שהיה כולו ספרייה גדולה , והראה לי בגאווה שני ספרים של הרכבי. אחד מהם, "החלטותיה הגורליות של ישראל" (באנגלית ,1988). אף קרא! זה היה ציון לשבח , משום שלפי הפילוסופיה שלו, כך הסביר לי, "או שאתה קורא או שאתה כותב" , והוא הודה בשמחה שאת מרבית הספרים שבספרייתו לא קרא כלל וכנראה גם לא ייקרא. מעניינת מאוד בשבילי הייתה גם העובדה שספר ישראלי נוסף שממש קרא היה של ידידו הקרוב של הרכבי, עמנואל סיוון, "קנאי האסלאם", והוא סייע לו בכתיבת ספר בעת שנפגשנו נגד האסלאם הפוליטי. יחסו להרכבי, היה של הערכה עמוקה. סיפרתי לו שזה בדיוק היה גם יחסו של הרכבי אליו. לא מזמן נפטר גם צאדק ג'לאל אל-עט'ם. מעגל נסגר.
אמציה ברעם

 אנו מבקשים להודות למשפחת הרכבי על תרומתם הנדיבה!

 הכנת הסקירה: ערן גולדנברג, ענף שירותים טכניים ותחום יעץ

כידוע, בין השנים 1975-1986 התקיים בארגנטינה משטר צבאי.
עצם העובדה שהצבא לקח לידיו את השלטון לא הייתה בחינת חידוש, לא בתולדות ארגנטינה ולא בתולדות יבשת דרום-אמריקה, אשר ידעו הפיכות והפיכות נגד רבות. החידוש היה בניהול "המלחמה המלוכלכת", כשה"חונטה" ( ‎ (juntaהשולטת דרסה ברגל גסה זכויות אדם ולא הבחינה בין נשים או גברים, זקנים וילדים.
כל חשוד היה בחינת אשם בהשתייכות לתא טרוריסטי עד שיוכיח את חפותו, אם אמנם התאפשר לו לעשות כן, ולרוב עינו, הרגו, ירו ולא נשאלו שאלות‎.
האוסף שלפנינו הוא ייחודי במובן זה שנאסף בעמל רב על ידי משפחות "הנעלמים", שם הזוי שניתן לאלפי איש ואישה אשר נעלמו, ואשר מעולם לא נשפטו על ידי מערכת כלשהי.
המספרים נעים בין 30,000 ל- 40,000 איש ואישה, בקרבם כ- 1,500 יהודים.
המספרים אינם מקבילים לאחוז היהודים באוכלוסיית ארגנטינה והם מבטאים ללא ספק את הפן האנטישמי שהתלווה למלחמה המלוכלכת. כדאי לציין שבמבצע "קונדור" הוכרז על שיתוף הפעולה בין ארגנטינה, צילה (באותה עת תחת שלטון הרודן פינושה), וברזיל, כך שאנשים שהצליחו לעבור את הגבול הוחזרו לעומת שבאו‎.

האוסף הגיע לספריית אוניברסיטת חיפה בזכות ארגון ממוריה (Memoria)
ארגון התנדבותי של כל אלו אשר חוו על בשרם את המשטר הצבאי ו/או ביקשו להנציח את יקיריהם. האוסף מתמקד בגזרי עיתון כמו גם דוחות שהתקבלו מאלו ששרדו את זוועות המשטר‎.

האוסף נמצא בארכיון אבא חושי חדר נדירים בספריה
תודה לעדינה צור ג'יג'י

בתור חוקר הנשוי לספרנית, אני מרבה לשמוע על חידושים בספריה דרך הספרנית האישית שלי.
לפני כמה ימים אמרה לי ג'ולין: "אתה פשוט חייב להיכנס לאתר של ISI!" אמרתי: "בטח יש שם רק חומר במדעי הטבע."
אבל בתור בעל ניסיון ידעתי שאשתי תמיד צודקת, אז נכנסתי לאתר, או, ליתר דיוק, ניסיתי.
הקישור פשוט לא עבד. פניתי ליעל גולן והיא מיד השיבה: "תנסה ללחוץ על CTRL בזמן שאתה לוחץ על הקישור."
וואלה! זה עבד. (אני אומר תמיד לתלמידי שחלק גדול מאד במחקר זה לדעת את מי לשאול...)
אז נכנסתי ל ISI (שירות של Web of Knowledge), וכמובן חיפשתי קודם כל את עצמי (בשירות "author finder") -
אם אומר לכם חוקר שהוא לא מחפש את עצמו דבר ראשון כשנתקל בקטלוג או במפתח של ספר - אז דעו לכם שיש לכם עסק עם אדם שאינו בדיוק מקיים את המצווה "מ?ד??ב?ר ש??ק?ר ת??ר?ח?ק".
בכל אופן, אחרי שגאוותי שבעה, חיפשתי דמויות שאני מרבה לחקור אותם, דוגמת הרמב"ם, רלב"ג ואברבנאל - וממש הופתעתי לטובה מכמות המחקרים הרשומים שם.
אני מנסה לעקוב בקפדנות על הנעשה בתחום שלי (בעצם, לא כל כך קשה - אני מכיר אישית כמעט כל מי שעוסק בפילוסופיה יהודית ביניימית בכל ה- United Federation of Planets, ובכל זאת מצאתי מאמרים שלא ידעתי על קיומם.
עוד דבר נחמד: ניתן "לייצא" (export) פריטים ישר מ ISI אל Endnote - דבר שחוסך הקלדה רבה!

אני מאחל לכולכם חיפושים מעניינים!

מנחם

הערה: כאשר אין כל תגובה כשלוחצים על קישורים לכניסה למאגרי מידע - יש להחזיק את מקש ה-control, ואז ללחוץ על העכבר (אפשרות זו היא דרך לעקוף את הבעיה, אך אינה עובדת בכל המקרים).

הסבר לתופעה: קיימת כנראה חסימת POP-UPS במחשב או בהגדרות הדפדפן עצמו.
חסימה כזו נגרמת ע"י תוכנות כגון: Firewall, Hotbar, Toolbar