רקע היסטורי: פרשת יערות הכרמל

האזור המכונה בימינו 'יערות הכרמל' נקרא 'אדמות אש-שאללה' [ Ash-shallale] והיה בחזקתו של ערבי תושב חיפה, שכרי מנסור [Mansour]. הלה, מתורגמן בשירות החוץ הפרוסי, בנה על האדמות שרכש מבנה משק אופייני בראש גבעה עגולה המתנשאת במרכז השטח, בשם ח'רבת אש-שאללה. משם נוהלו האדמות שהוחכרו ברובן לדרוזים מעוספיה, ושם התגורר הסוכן הראשי מטעמו. המבנה היה מוקף גדר אבן גבוהה ונראה כעין מבצר נישא מעל סביבתו. 

אל המרחב הזה לטש המהנדס והיזם יוסף לוי את עיניו, באשר ראה את התפתחותה המהירה של חיפה בשנות ה-20 למאה ה-20. לוי היה ציוני גרמני, אשר עלה לארץ כבר ב 1913 ופעל במשרד הארצישראלי לצידו של ארתור רופין. הוא שב לגרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, שם עבד עם גיסו הנודע אדולף זומרפלד, מגדולי בנאיה של ברלין. ב-1920 שב ועלה ארצה, ניהל את חברת 'קדם' שפעלה בתל אביב ושאפה לבנות בתי מגורים, שכונות, נמל פנימי ועוד, אך נקלעה למשבר כלכלי והפסיקה פעולתה. לוי עבר לחיפה, ויזם את רכישת הענק של אדמות מפרץ חיפה, כ- 60,000 דונם, עליהן בנויות קריות המפרץ בימינו. באמצע שנות ה-30 למאה ה-20 היה בין יוזמיה ומקימיה של נהרייה, בה קבע את ביתו החדש. לוי היה יזם חרוץ, פעלתן ובעל רעיונות שבחלקם הקדימו את זמנו, אך ראשי היישוב והממסד הציוני ראו בו אדם השואף למטרות רווח, ולא העניקו לו את המקום הראוי לו בתולדות ההתיישבות. כאשר התגורר לוי בחיפה, ברחוב פנורמה 9, הכיר הוא את שוק המקרקעין של אזור חיפה והכרמל, והיה לו גם נסיון בניהולה של שכונת 'אחוזת שמואל' [אחוזה] בראשית דרכה. הוא הבין את התהליכים הגיאוגרפיים והאורבאניים הצפויים לעיר ולרכס הכרמל, וניסה להקדים את חלקם ביזמות מקרקעין ותכנון עירוני פרטיים. 

מרבית האדמות ברכס הכרמל שמעל העיר חיפה כבר נרכשו והפכו לשכונות מגורים יהודיות, וחלק אחר היה בתהליכי מו''מ ורכישה בידי חברות ויזמים פרטיים. כל המרחב שבין אחוזה לאוניברסיטה של ימינו, היה למעשה בידיהן של חברות שונות, הגם שעדיין היו עסוקות בהליכי רישום מסובכים. לוי הרחיק את מבטו אל מעבר לכל אלה, ושם עיניו באדמות אש-שאללה המצויות באזור המרכזי והגבוה של הכרמל, באגן הניקוז של נחל אורן – בין חורבת דמון מצפון ונחל דוכן מדרום, ובין אזור בית אורן של ימינו ועד רכס ערקן-שוקף.

הרכוש הקרקעי הזה הקיף כ-6,000 דונם אדמות הרים, נחלים, גבעות, וכלל מעיינות וגיאיות פוריים. לנגד עיניו ראה 'עיר גנים' המשתרעת על הגבעות, מרכז עירוני גדול בלב השטח, וכן מטעים ושדות בעמקי הנחלים. כמו ביוזמותיו האחרות, פעל גם במקרה זה לצרף אליו מספר שותפים לחלום החדש שטיפח וביקש לממש. זאת הפעם חברו אליו שניים: פיליפ מאייר [Philip Meyer], בעליה של חברת השקעות נדל''ן ותיקה בחיפה. שני היה גיאורג הרץ-שקמוני [ Georg Herz –Shikmoni], אשר התיישב בחיפה עשור קודם לכן ופתח בה חנות לזרעים וכלים חקלאיים. הוא הצטרף ליוסף לוי בפעולות הרכישה ובעיקר בשיווק אדמות אש-שאללה, בהן היה מעורב גם בנו הנס. לשלושה אלה הצטרפו עוד יוצאי גרמניה בחיפה והם הקימו יחד חברה בשם: 'חברת כרמל להשקעות בע''מ' [Carmel Development Company], אשר קיבלה ליווי כספי והלוואות ראשוניות מבנק 'קופת-עם' [ Kupat-Am].



במהלך 1934 הושלמו הסכמי מכירת הקרקעות מידי שכרי מנסור, לפיהם הועברו על שם בנק 'קופת עם' כ-6,000 דונם כולל מבנה המשק הגדול על ראש הגבעה, והאריסים הדרוזים הורשו להישאר בשטח עד סיום העונה החקלאית של סתיו 1935. החברה החדשה החלה מיד בשיווק קרקעות ובמכירתן למרות שטרם אושרו תכניות בנין עיר ונוצרו חלקות רישום פורמאליות. על מנת להאיץ את הפעילות, הזמינה החברה את מהנדס העיר חיפה דאז, אסף ציפרין, להכין תכנית בנין-עיר מפורטת, אשר כללה חלוקה לגושים וחלקות, דרכים ורחובות, שטחי ציבור ורחבים פתוחים, ותקנון בניה מפורט. מאות מגרשי בניה שהותוו בתכנית הוצעו למכירה, ולשטח כולו נקבע השם: Yaarot Hacarmel. חוברת שיווק מהודרת על דפי כרומו הופקה על ידי הרץ-שקמוני, וכללה דברי הסבר על החזון הגדול של יישוב הכרמל על ידי יהודים. על הכריכה החיצונית הודבק בכל חוברת ציור בצבעי מים של המרחב כולו, מעשה ידיו של הרמן שטרוק ובתוך החוברת היתה מפת המתאר של ציפרין ותמונות בשחור לבן של האזור. ברם, למרות המאמץ השיווקי הגדול, התנהלה מכירת הקרקעות בקצב איטי, בשל המרחק הגדול מחיפה ובשל קשיי הנגישות לאזור. בעת ההיא אפשר היה להשתמש ברכב על דרך חיפה-אחוזה-עוספיה רק עד צומת דמון של ימינו, ומשם ברגל או על גבי חמורים במורדות נחל אלון או דרך חורבת דמון. בצר להם, החליטו ראשי החברה לנקוט ביוזמה מקורית: להושיב באתר אש-שאללה קבוצת פועלים אשר תכשיר דרכים ראשיות, תיטע עצים לייפוי המרחב ותעבד את הבוסתן והשדות שבנחל אורן. האזור יהפוך בהדרגה אטרקטיבי ונגיש יותר, וכאשר יתחיל להיבנות המרחב על ידי רוכשי הקרקעות, יזכו הפועלים לחלקה משלהם ויקימו בה יישוב משלהם כאוות נפשם. בשלהי קיץ 1935 נמצאה קבוצה כזו של עולי גרמניה, צעירים, רווקים ושומרי מסורת ברובם, והם עלו גבעת אש-שאללה והקימו בה ובעמק הסמוך לה קבוצה בשם: ''משמר הכרמל''.

הקבוצה החלה בהכשרת דרכים מדמון אל מרכז השטח, וממנו להר ערקן, שם עמדה להיבנות לכאורה השכונה הראשונה. הם גזמו את החורש הטבעי, הכשירו את האדמה הראוייה לעיבוד, נטעו עצים חדשים וכל זאת תמורת שכר עבודה ומגורים. ביתו של שכרי מנסור שופץ, נוספו חדרים, הותקנו משאבת מים וצנרת אל ראש הגבעה, ונוספו צריפי מגורים. 24 חברי הקבוצה, ועוד מתנדבים ומשרתי ציבור הביאו את הנקודה המבודדת לכלל 40 מתיישבים. עם פרוץ ה'מרד הערבי' באפריל 1936 תוגבר המקום ביחידת נוטרים וברופא. למרות זאת, כבר באוגוסט 1936 נפלו החללים הראשונים של 'יערות הכרמל'. מכונית שהיתה בדרכה מחיפה, ובה אשת הרופא, נהג ונוטרים נקלעה למארב על הדרך הראשית וארבעה מנוסעיה נהרגו, אחד נמלט בנס. במרס 1938 הותקפה קבוצת עובדים שסללה את הדרך להר ערקן, ונהרג מרדכי בר, מחברי 'משמר הכרמל'. בקיץ 1938 אירעה ההתקפה החמורה והקטלנית על משאית ההספקה השבועית של הנקודה, ועשרה מתיישבים ושומרים נהרגו בקרב יריות שנערך למרגלות 'גבעת ההגנה' של ימינו. לווייתם של חללי 'יערות הכרמל' זיעזעה את היישוב היהודי בארץ כולה, ודווקא באופן הטראגי הזה נודעה בכלל יוזמתם של לוי ושותפיו בציבור הרחב. עתה, משנקלעו לסיטואציה קשה זו, התקשו הם לשווק את מגרשי 'יערות הכרמל' שנתפסה כמקום מסוכן. על בנייה של ממש והקמת שכונות בגבעות לא חשוב כלל, ובמקום זאת החליטו למסור לקק''ל כ-1300 דונם, על מנת שתיישב עליה יישוב שיתופי אשר יגביר את תחושת הבטחון באזור.

בספטמבר 1939 נחתם הסכם לפיו נמסרו אדמות תל- זערור לידי קק''ל וקרן היסוד, ועל ראש התל נבנה כעבור שנה קיבוץ בית-אורן. בין כה וכה זבו מרבית המתיישבים הקודמים. הקיבוץ שכן בתחילה גם הוא באש-שאללה, עד שעלה לנקודת הקבע. חברת 'כרמל להשקעות' נמצאה כתוצאה מכל זאת במצב כספי קשה. כמה מאות רוכשי קרקעות לא יכלו לבוא לארץ בכלל ולממש את רכושם שזה עתה קנו, וגם הרוכשים המקומיים לא העזו לבנות בתים באזור המסוכן והבלתי מפותח. ראשי החברה החליטו לתת דוגמא אישית, וב-1941 העתיק לכאן יוסף לוי את מגוריו לכמה חודשים בשנה. מספר בעלי קרקעות העמידו במקום 'ליפטים', והשכירו אותם כעין חדרי נופש לעונת הקיץ לתושבי חיפה. זה לצד זה התגוררו אפוא מנהלי החברה, קומץ חברי 'משמר הכרמל', וחברי 'הגנה' ופלמ''ח שהתאמנו בסביבה. תכנית בנין עיר עליה עבדו כמה שנים אושרה באופן רשמי בינואר 1941, ועתה יכלו להקים יוסף לוי וגיאורג הרץ-שקמוני חברה חדשה שתקדם את שיווק החלקות ותפתח את התשתיות הנדרשות להתיישבות רחבת ידיים. החברה נקראה 'יערות הכרמל, אגוד המתיישבים בע''מ', והיא נרשמה כאגודה שיתופית של בעלי הקרקעות והללו שכבר התגוררו במקום. שוב הופקה חוברת פרסום תחת הכותרת: ''יערות הכרמל: נחלת אבות-מורשת בנים''. חברת רסק''ו חכרה 300 דונם להקמתו של שיכון עירוני בקירבת בית-אורן, ואפילו הברון גי דה-רוטשילד רכש 4 חלקות מתוך כוונה לבנות עליהן בתי קיץ. דומה היה שהחלום מתחיל אט אט לקרום עור וגידים, לאחר תלאות התחלת הדרך והקורבנות בנפש ששילמו פועלי החברה והשומרים עליה. ברם, דווקא בשלב הזה התקרבה המלחמה לשערי ארץ ישראל, תחילה מצפון, עם הפלישה הגרמנית לרוסיה והחשש הבריטי מפתיחת חזית בצפון סוריה בואכה ארץ ישראל לכיוון תעלת סואץ, ואחר מדרום, בקיץ 1941, עם התקרבות צבאות רומל למצרים. הר הכרמל כולו נועד להיות מתחם מבוצר כלפי הפלישה מצפון, הופקע והיה לשטח צבאי. עם תום המלחמה ניסו עוד אחדים מבעלי הקרקעות והחברות השונות לעורר את תכניות ההשתכנות ביערות הכרמל מחדש. יוסף לוי עצמו כבר לא היה בין החיים, עת הוקם ועד פעולה שניסה לרכז את המאמץ, ועת עלו ב- 1950 שישה בעלי מגרשים ל'גבעת מרדכי' שנודעה לימים כ'גבעת וולפסון', ובנו בה מבנים וצריפי עץ כדי לקבוע עובדות בשטח, טרם יוכרז כפארק לאומי. הכרזת הפארק על פי תכניות המתאר הארציות היתה רק ב-1968, אבל מאבקים ממושכים היו נחלת עמיתיו של לוי בכל העשורים שקדמו להכרזה. סוף כולם היה כשלון, ורק חורבת אש-שאללה וששת המבנים בגבעת וולפסון נותרו בנוף של ימינו, לספר את סיפורו של עוד חלום שנגוז. אתר 'משמר הכרמל' של רשות הטבע והגנים אשר נחנך ב 1998, מנציח את הסיפור העלום, ומשמש מוקד לטיולים ופעילות לבני נוער באלפיהם, הנחשפים אגב כך ליוזמה המקורית של יוסף לוי וחבריו.

סרטון על ניסיון ההתיישבות ביערות הכרמל בשנות השלושים 

לקריאה מורחבת:

- יוסי בן ארצי, להפוך מדבר לכרמל, התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת 1948-1918, ירושלים, מאגנס (2004), ע''ע 278-256;
- יוסי בן ארצי, " ה‘יקה' מרחוב פנורמה: פועלו ותרומתו של יוסף לוי ליישוב ארץ ישראל', עיונים בתקומת ישראל 26 (2016), 483-457; 
- יצחק ריש, חלוציות ביערות הכרמל תרצ''ו – תרצ''ח, הוצאת המחבר, חיפה (תשמ''ח);
- ניצה פרילוק, ספר האורחים של פנסיון יוסף לוי (1919; 1941): טקסט, טקסיות ורטוריקה, ידע עם: במה לפולקלור יהודי, מ"ו, 82-81 (2020),187-175;

 

Share