אודות דליה למדני

דליה למדני נולדה בחיפה בשנת 1931, להורים שעלו לארץ מרוסיה והתגוררו בעתלית. מגיל שלוש גדלה במושב כפר-חיים, שהוקם בעמק חפר על אדמות הביצה המיובשת של ואדי חווארת. הכפר נקרא על שמו של חיים ארלוזורוב, שנרצח ביום שבו עלה המושב על הקרקע.

כילדה הייתה מעורבת בעבודות המשק, כמו גם בהכנת תוצרת-בית: גבינות, שמנת, חמאה, ריבות, זיתים כבושים, מחמצים ואפילו יין וליקרים.

לאחר סיום כיתה י' בכפר עברה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. מלחמת השחרור קטעה את לימודיה. היא נשלחה לקורס מכי"ם של הגדנ"ע ואחר כך הייתה מדריכה בסניף "הנוער העובד" בחיפה. שם התיידדה עם חברי להקת "הכרמל" וכתבה את הפזמונים לתכניתה. היא גם הופיעה על במה עם הלהקה, עוד בטרם התגייסה רשמית לצה"ל.

למדני שירתה בגדנ"ע, ובאחד מטיולי היחידה הצבאית, ב-1949, הגיעה לראשונה לאילת. למול שקיעה וזריחה מדברית, היא הבינה שבמקום הרחוק הזה היא חפצה לחיות את חייה. לפני שמימשה את חלומה זה, פנתה ללמוד בסמינר למורים (קורס מזורז לחיילים משוחררים) בתל אביב ועבדה כמגיהה בדפוס "אחדות".

ב-1950 עברה להתגורר באילת ועבדה כרכזת התרבות של היישוב הדרומי הקטן. במקביל לימדה עברית במחנות של עולים חדשים.

ב-1951 נישאה ועזבה את אילת, רק כדי לשוב אליה כתום חודשים ספורים. היא עסקה בדיג כתחביב ולמדה בדרך של ניסוי וטעייה איך לעבד דגים – בהמלחה, בכבישה, בעישון ובשימור.

ב-1954 פתחה למדני את בית הספר הראשון לילדי אילת (כיתת לימוד אחת של ילדים בגילאי 6-14). אף שלא היה לה תעודת הוראה, פנה אליה ראש המועצה, מאחר שלא נמצא מורה מוסמך שיסכים לרדת לדרום הרחוק. בסוף השנה שבה למדני לתל-אביב.

בתל-אביב עבדה בוועדת התרבות של "איחוד הקבוצות והקיבוצים" ואחר כך במרכז לתרבות של ההסתדרות, במדור למושבי עולים.

בשלהי שנות ה-50 עברה לעבוד בהוצאת הספרים "עם הספר", בתפקידי עריכה והפקה. כשנוסד הרבעון "קשת", במסגרת ההוצאה, היא מילאה בו שני תפקידים: לקטורית ומזכירת המערכת. במקביל כתבה ביקורות ספרים, שהתפרסמו בכתב העת הספרותי המיתולוגי.

בשנות ה-60 עבדה למדני מספר שנים כעורכת וכותבת עצמאית. היא הייתה "סופרת צללים" (שיכתבה, ערכה וכתבה ביוגרפיות של אישי ציבור) חיברה פזמונים ללהקת הגדנ"ע, תרגמה ספרים וכתבות לעיתונות, כתבה על נושאי תרבות ל"הארץ" ול"ידיעות אחרונות", ליקטה קטעי עיתונות למכון "גנזים" וסקרה ספרי ילדים לכתבי עת שעסקו בחינוך ("הד החינוך" ו"אורים להורים").

ב-1967 הצטרפה למדני למערכת "לאישה" בתפקיד עורכת. באותה תקופה לא הייתה בשבועון כל התייחסות לנושאים מחיי היומיום, כגון גידול ילדים, זוגיות או פנאי. רוב החומר שהודפס היה מתורגם - רומן בהמשכים, סיפור השבוע, רכילות על בתי המלוכה באירופה וכיו"ב. מאחר שלמדני בחרה את הכתבות לתרגום, "לאישה" היה כלי התקשורת הראשון בישראל שפרסם חומר רציני על המהפכה הפמיניסטית.

בראשית שנות ה-70 החלה למדני לכתוב על אוכל. היא יזמה והפיקה את המוסף הפופולרי "לבית" (1974), שריכז את מדורי ההדרכה של השבועון (24 עמודים מדי שבוע). רוב הכותבים שגייסה לא היו עיתונאים, אלא בעלי מקצוע מצטיינים בתחומים כגון רפואה, חינוך, בדק-בית, גינון ועוד.

היא יזמה מדורים חדשים, ביניהם שניים בתחום האוכל: "מאכלי עדות" ו"עוגת השבוע". שניהם התבססו על מתכונים של קוראות, וזה היה בבחינת חידוש עיתונאי שצבר פופולאריות. לא עבר זמן רב עד ש"עוגת השבוע" כיכבה במשדרי רדיו ובמדורי אוכל בעיתונים. מאכלי העדות הגיעו גם לטלוויזיה, תחילה בסדרות כמו "דרך האוכל" בגלגולה הראשון, או "גידי גוב הולך לאכול", ולאחר מכן במשדרי אוכל רבים אחרים.

ב-1993 פרשה למדני מ"לאישה" אך המשיכה לכתוב לשבועון על אוכל. המדור החדש שיזמה וכתבה היה "שאלה של טעם", שבו ענתה על שאלות הקוראים בנושאים מגוונים. במקביל החלה לכתוב ב"שף", מוסף האוכל החודשי של השבועון, את המדור "טעם של ספרים", שעסק בתרבות האוכל (ועליו מבוסס ספרה "מסע מסביב לשולחן"). את מקומו תפס מדור שפתח מדי חודש את הגיליון והוקדש לפרי או לירק של העונה. מ-2003 עד 2010 סקר המדור את כל הירקות והפירות הגדלים בישראל, מזוויות שונות - היסטורית, בוטנית, חקלאית וקולינרית. הוא גם הדריך את הקוראים כיצד לבחור, לאחסן ולהכין ירקות ופירות לבישול.

למדני היתה עורכת וכותבת לא שגרתית בנוף העיתונות הישראלי. היא העלתה נושאים שמדורי אוכל אחרים לא מצאו לנכון לעסוק בהם, כגון סקירה של האוכל בקיבוצים ובמושבים לפני קום המדינה, או תחזית שנתית של מגמות האוכל העתידיות. סקירותיה התבססו על תחקיר קפדני ומקיף שריתק את קוראיה. כל כתבה כמעט נגעה בהיבטים היסטוריים, חברתיים, קולינריים ופולקלוריים של הנושא שסוקר בה.

דוגמה לרוחב האופקים ולידע הרב שמאפיינים את כתיבתה של למדני, היא חוברת "שף" שראתה אור ביום העצמאות ה-60 של המדינה. החוברת כולה נכתבה בידי למדני, שחקרה וסקרה את האוכל בישראל בכל עשור, מהיבטים שונים ומגוונים: המטבח הביתי, המסעדות, תעשיית המזון, החקלאות, הפרסומת וספרי הבישול.

עיסוקה בתרבות האוכל התרחב מעבר לעיתונות. כך למשל, מאמרה "אוכל כמצרך תרבותי" הופיע בקטלוג של תערוכת אוכל לתלמידי תיכון (התערוכה הוצגה ב-5 מוזיאונים בישראל).

מאמרה "מסדר אבירי המנגל" פורסם בקטלוג התערוכה של בוגרי בית הספר לעיצוב "אסכולה", בנושא "מנגל".

כתב העת האמריקאי "טעם ומזל", שהוקדש למטבח הסיני, פרסם כתבה שלה על מסעדה סינית כשרה בתל-אביב שבעליה הם יהודים ילידי סין. בשנת 2011 היא הוזמנה להרצות על חמין בכנס אקדמאי על אוכל בסין.

למדני המשיכה לכתוב ב"לאישה" עד 2013. היא פרשה מהעיתון כדי להקדיש את זמנה להוצאת ספרי עיון בנושא תרבות האוכל. ספרה הראשון, "מסע מסביב לשולחן" ראה אור בשנת 2014.

הקריירה הארוכה של דליה למדני ארוגה בתולדות עולם העיתונות ותרבות האוכל הישראליים. היא לימדה את קוראיה הרבים שאכילה ושתייה הם נושא מרתק למחקר ולעיון. האוסף העשיר של ספרים העוסקים באוכל שצברה במהלך השנים, הוא ביטוי לתשוקתה להשכיל, לחלוק את הידע שלה וללמד את כל מי שחפץ ללמוד שתרבות האוכל היא יותר מבישול ואכילה.


למאמר על ספרה וספרייתה של דליה למדני ב"מוסף הארץ"